זעקתם של הכלואים והנידונים למוות עולה השמימה, וה׳ מתערב כדי להושיע את אלו הנמצאים במצוקה קיצונית ועל סף אבדון.
הפרשנים מסבירים את מילות הפסוק כך: אֶנְקַת היא צעקה של אנחה וזעקה מכאב [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפעולה לְפַתֵּחַ משמעותה התרת קשרים, שחרור מכבלים ופתיחת מוסרותיהם של הכלואים [מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. באשר לביטוי בְּנֵי תְמוּתָה, קיימות שתי גישות להבנת מצבם: גישה אחת מסבירה שאלו אנשים החולים מאוד וקרובים למות מרוב צרותיהם [רש"י, רד"ק, מלבי"ם, מאירי]. הגישה השנייה מפרשת כי מדובר באנשים שנגזר עליהם דין מוות, והם מוכנים ומוּבלים לטבח [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מעבר למשמעות המילולית, הפרשנים מזהים בפסוק רובד לאומי והיסטורי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה אָסִיר מסמלת את עם ישראל הנמצא בגלות. ישראל מתוארים ככלואים וכקרובים למוות מרוב הצרות שפוקדות אותם, וה׳ שומע את זעקתם ומשחרר אותם ממאסרם [רד"ק, מאירי]. פירוש זה מתכתב עם האופן שבו שמע ה׳ את נאקת בני ישראל בשעבוד מצרים [אבן עזרא].
מנגד, קיימת פרשנות המייחסת את הפסוק לאירועי מגילת אסתר. לפי גישה זו, אָסִיר הוא מרדכי היהודי, אשר "אסר" את עצמו בצום, בשק ובאפר ברחובות העיר. מטרת סבלו ומאסרו העצמי הייתה לְפַתֵּחַ בְּנֵי תְמוּתָה כלומר להביא לשחרורו ולהצלתו של כל עם ישראל באותו הדור, שעל כולם נגזרה כליה [אלשיך].