ביטויי הכאב והצער העמוקים ביותר באים לידי ביטוי כאשר הסבל הנפשי מקרין על הגוף, עד כדי אובדן אינסטינקט הקיום הבסיסי ביותר. המשורר מדמה את מצבו הפיזי והנפשי לצמח קמל שניטלה ממנו חיותו, עקב ייסורים קשים המכלים את כוחותיו.
המילה הוּכָּה נכתבת בפסוק בצורה דקדוקית חריגה מעט, עם האות וי"ו ודגש [רד"ק, מאירי, מנחת שי]. רוב הפרשנים מסכימים כי הדימוי הוּכָּה כָעֵשֶׂב מתייחס לעשב רטוב המוכה מחום השמש הקופחת, עד שהוא מתייבש ונשבר. השמש במשל זה מייצגת את חום הצרות ואת חרפת האויב המכה במשורר [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם, מאירי]. מנגד, יש המפרשים את ההכאה כעשב הנרמס תחת רגלי הכל [ביאור שטיינזלץ].
זווית רוחנית שונה מציעה כי כשם שכל עשב מוכה על ידי כוח עליון המצווה עליו לגדול, כך הייסורים אמורים להצמיח את האדם ולמרק את חטאיו. אולם במקרה זה, בשל עוצמת הסבל, במקום לפרוח מתוך ההכאה, הלב איבד את לחלוחית הדעת שלו והתייבש לחלוטין [אלשיך].
התוצאה של הכאה זו היא וַיִּבַשׁ לִבִּי. מעבר לשברון הלב הרגשי מרוב יגון [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], מוסבר התהליך גם במונחים פיזיולוגיים: הלב הוא משכן החיים ומקור החום היסודי של הגוף. הצרות והדאגות ייבשו את הלחות הטבעית שבלב, אותה לחות שתפקידה לחבר בין הנפש לבשר, וכך אבדה חיותו של המשורר [רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם, מאירי].
הסיבה ליובש הקיצוני מוסברת בסוף הפסוק: כִּי שָׁכַחְתִּי מֵאֲכֹל לַחְמִי. מרוב צער ותוגה, מנגנון הרעב הטבעי בגוף פסק מפעולתו. המשורר מתעב אוכל, חש שבע ללא מזון, ושוכח לחלוטין לאכול [אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם, מאירי]. מבחינה רפואית, המאכל והמשתה נועדו להשיב לגוף את הלחות שאובדת לו מחום הלב והאוויר. ללא אכילה, הלחות אינה מתחדשת, והגוף הולך ומתייבש עד כדי סכנת חיים [רד"ק, אבן עזרא, מאירי].
נוסף על הפירוש הפיזי, יש התולים את חוסר המזון בייסורי הגלות, שבהם האדם מנותק מאדמתו ואינו יכול לאכול לחם משלו, מצב הנחשב לקשה שבייסורים [אלשיך]. ברובד האלגורי, המילה לַחְמִי נדרשת כסמל ללימוד תורה; מרוב תוגה וצער, שכח המשורר את יכולתו לעיין ולפלפל בהלכה כפי שנהג לעשות בעבר [חומת אנך].