קרה לכם פעם שהייתם כל כך עצובים או מודאגים, עד שפשוט לא התחשק לכם לאכול שום דבר? המשורר מתאר בדיוק את התחושה הקשה הזו. הוא מרגיש שהוא הוּכָּה כָעֵשֶׂב. תדמיינו עשב ירוק ורענן שנמצא בחוץ ביום חם מאוד. השמש הקופחת מכה בו ומייבשת אותו לגמרי. השמש החמה בתיאור הזה היא בעצם הצרות והדאגות שמכות במשורר וגורמות לו להרגיש חלש ושבור.
בגלל כל העצב הזה, הוא אומר וַיִּבַשׁ לִבִּי. הלב שלו, שהוא המרכז של הרגשות ושל הכוח בגוף, מרגיש כאילו הוא התייבש. זהו תיאור של שברון לב עמוק מרוב צער.
ולמה הגוף והלב שלו כל כך חלשים ויבשים? הוא מסביר: כִּי שָׁכַחְתִּי מֵאֲכֹל לַחְמִי. מרוב שהיה שקוע בתוגה ובמחשבות, מנגנון הרעב הטבעי שלו פשוט הפסיק לעבוד והוא שכח לאכול. כשאנחנו לא אוכלים, הגוף שלנו מאבד את הכוח והחיות שלו ונחלש עוד יותר, ממש כמו אותו עשב קטן שמתייבש בשמש.