המשורר מבטא את תחושות הצער העמוק, הבדידות ותלאות הגלות דרך דימוי עז לעופות מתבודדים ומייללים. רוב הפרשנים מסכימים כי המילים קְאַת וכּוֹס מתייחסות לשמות של עופות השוכנים הרחק מיישוב אדם [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא]. עופות אלו מזוהים כציפורי לילה [ביאור שטיינזלץ] או ככאלו שקולם הטבעי נשמע כקול נהי, יללה ובכייה [רד"ק, מאירי, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המילה חֲרָבוֹת מתפרשת כמדבריות [רש"י] או כמקומות חרבים ושוממים [רד"ק, מאירי]. השימוש בפעלים דָּמִיתִי והָיִיתִי מצביע על השתדלות רבה והתמדה במצב זה [מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שההשוואה לעופות אלו נועדה לתאר את קול הזעקה ואת הניתוק החברתי. המשורר חש שומם ובודד, והוא זועק בקול מר מתוך כאב על כך שנעקר ממקומו, התרחק מאחיו ונאלץ לנדוד בגלות ולהתגורר במקומות שאין בהם בני אדם [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי].
לצד גישה זו, ישנם פרשנים המזהים בפסוק תהליך של שינוי, ומוצאים הבחנה בין שני חלקי הפסוק. גישה אחת מסבירה את המעבר מקְאַת לכּוֹס כשינוי בכוח הסבל והתפילה של המשורר. בתחילת החורבן, הוא היה דומה לקְאַת מִדְבָּר, עוף חזק ושמן המסוגל לזעוק במדבר לילה ויומם ללא הפסקה וללא הפרעת בני אדם. אך ככל שחלף הזמן כוחו תש והוא נחלש, עד שהפך לכּוֹס חֲרָבוֹת, עוף חלש יותר שאינו מסוגל להתמיד ביללתו וזועק רק לעיתים רחוקות ובשעות שאין אנשים בסביבה [אלשיך].
גישה אחרת רואה בשני העופות תיאור של שלבים שונים במציאות הגלותית עצמה. בתחילה, המשורר נמשל לקְאַת מִדְבָּר, עוף שחי במדבר אך נאלץ להרחיק נדוד אל הנהרות כדי לצוד דגים למחייתו. כך גם הגולה חי בתחילה בניתוק מוחלט, ונאלץ להתגנב בסתר אל מקומות יישוב רק כדי לחפש פרנסה. בשלב מאוחר יותר, כאשר עול הגלות הוקל מעט והתאפשר לו להתקרב ליישוב, עדיין לא הורשה להיכנס אל תוך הערים פנימה. במצב זה הוא הפך לכּוֹס חֲרָבוֹת, כשהוא נאלץ להתגורר בחורבות שבשולי הערים, קרוב ליישוב אך עדיין מוקצה ונפרד מהחברה [מלבי"ם].