יצא לכם פעם להרגיש ממש בודדים, כאילו אתם נמצאים במקום רחוק ואין אף אחד סביבכם שיכול לשמוע אתכם? המשורר שלנו הרגיש בדיוק כך. הוא היה עצוב מאוד, רחוק מהבית ומהמשפחה שלו, וכדי להסביר לנו עד כמה הכאב שלו גדול, הוא משווה את עצמו לציפורים.
הוא אומר שהוא דומה לקְאַת ולכּוֹס. אלו לא כוסות ששותים מהן, אלא שמות של עופות שחיים רחוק מאוד מכל יישוב של בני אדם. הקול הטבעי של הציפורים האלה נשמע ממש כמו בכי ויללה. המשורר מספר שהעופות האלו נמצאים בחֲרָבוֹת, כלומר במדבריות או במקומות עזובים ושוממים שאין בהם אף אחד.
כאשר הוא משתמש במילים דָּמִיתִי וכן הָיִיתִי, הוא מתכוון להגיד שזה לא קרה רק לרגע קצר, אלא שהוא נמצא במצב הזה לאורך זמן ומתאמץ להמשיך הלאה. בעצם, המשורר מרגיש כמו אותה ציפור בודדה שעומדת לבדה במקום שומם ובוכה. הוא זועק לה' בקול מתוך כאב על כך שהוא נאלץ לנדוד ולהיות מנותק ורחוק מכולם.