תארו לעצמכם שבניתם מגדל קוביות ממש גבוה, מושקע ויפה. כשמגדל כזה מתפרק ונופל, זה הרבה יותר עצוב מאשר אם נופלות סתם שתי קוביות, נכון?
המשורר מרגיש תחושה דומה כשהוא מסתכל על המצב הקשה של עם ישראל. הוא מבין שהצרות לא קרו במקרה או סתם בגלל שאויבים חזקים החליטו לתקוף, אלא הכל קרה מִפְּנֵי זַעַמְךָ וְקִצְפֶּךָ. כלומר, הצרות באו בגלל הכעס של ה׳ על החטאים של העם. המילה זַעַמְךָ מתארת עונש שמגיע מה׳, והמילה וְקִצְפֶּךָ מתארת כעס שנמשך זמן רב, שגורם למשורר להתפלל ולבקש סליחה שוב ושוב כדי לתקן את המעשים.
המשורר פונה אל ה׳ ואומר כִּי נְשָׂאתַנִי וַתַּשְׁלִיכֵנִי. הוא בעצם מסביר שה׳ הרים אותנו בעבר למקום מאוד גבוה ומכובד, ועכשיו השליך אותנו למטה. הכאב הגדול של העם הוא דווקא בגלל שפעם הם היו במצב כל כך טוב וקרובים לה׳. אם הם לא היו זוכים להיות במקום כל כך גבוה וחשוב בעבר, הנפילה שלהם עכשיו למצב קשה לא הייתה כואבת להם כל כך.