יצא לכם פעם לאהוב משהו כל כך, עד שגם אם הוא נהרס או התקלקל, עדיין חשבתם שהוא הדבר הכי יפה וחשוב בעולם? כך בדיוק מרגישים בני ישראל כלפי ירושלים וארץ ישראל. גם כשהארץ הייתה חרבה והרוסה, אהבתם אליה לא פסקה לרגע. המילה רָצוּ מתארת את האהבה העצומה והגעגועים החזקים של העם אל המקום הזה. המילה יְחֹנֵנוּ מגיעה מהמילה חן, כלומר יופי, ומסבירה שבעיני עבדי ה' אפילו העפר הפשוט של הארץ נראה יפה ומושלם, עד כדי כך שהם משתוקקים לנשק אותו.
האהבה הזו לא נשארה רק בלב, אלא הפכה למעשים של ממש. חכמי ישראל הגדולים היו מראים את אהבתם לארץ בכל דרך אפשרית: היו כאלה שנישקו את הסלעים, אחרים התגלגלו בעפר באהבה, ויש שדאגו לתקן וליישר את הדרכים. הם אפילו שמו לב למזג האוויר, וכשהיה חם עברו לצל וכשהיה קר עמדו בשמש, רק כדי שיהיה להם נעים והם לא יתלוננו בטעות על הארץ.
אבל למה הם כל כך אוהבים דווקא אבנים שבורות ועפר שרוף? התשובה היא שהאבנים האלה שייכות לירושלים. גם אם בעתיד יהיה אפשר לבנות את בית המקדש מיהלומים ואבנים יקרות, העם מעדיף להשתמש דווקא באותן אבנים הרוסות כדי לבנות מהן מחדש את בית ה'. החיבור הזה כל כך עמוק, שכשבני ישראל נאלצו לעזוב את הארץ וללכת לגלות בבבל, הם לקחו איתם אבנים ועפר מירושלים, כדי לבנות מהם שם בית כנסת שירגיש להם קרוב לבית.