האדם פונה אל ה' בפליאה ותמיהה וזועק אֱלֹהַי, שהרי אין לו אל אחר מבלעדיו וכיצד ייתכן שהוא קורא אליו וְלֹא תַעֲנֶה. למרות שתיקה זו, הנראית כשינוי בלתי מובן בהנהגת ה' לעומת העבר, המאמין אינו מתייאש וממשיך בתפילה רציפה בכל עת, כשהוא מצהיר אֶקְרָא יוֹמָם וגם וְלַיְלָה. כל עוד הישועה מתעכבת הוא חש כי וְלֹא דֻמִיָּה לִי, אין לו שקט נפשי ומנוחה, ולכן אינו מסוגל להחריש וזעקתו חייבת להימשך. התמדה עקשנית זו נובעת מתחושת שייכות עמוקה, בדומה לבן מלך המבין שאביו הרחמן אינו מתעלם ממנו משנאה, אלא רק ממתין שיתקן את מעשיו.
תהלים, פרק כ״ב, פסוק ג׳
אֱֽלֹהַ֗י אֶקְרָ֣א י֭וֹמָם וְלֹ֣א תַעֲנֶ֑ה וְ֝לַ֗יְלָה וְֽלֹא־דֻֽמִיָּ֥ה לִֽי׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.