תהלים, פרק מ״ד, פסוק ט״ו

תחשבו על רגע שבו מישהו שהיה תמיד אהוב ומצליח, פתאום חווה תקופה קשה וכולם מתחילים להצביע עליו ולדבר עליו. זה בערך מה שהרגישו בני ישראל כשהם התרחקו מארץ ישראל ויצאו לגלות. בעבר הם היו עם מפואר וקרוב אל ה׳, אבל בגלות המצב שלהם הפך לעצוב וקשה. הפער הזה לא גרם לעמים האחרים לשכוח אותנו, אלא להפך. המילים תְּשִׂימֵנוּ מָשָׁל בַּגּוֹיִם מתארות איך עם ישראל הפך לדוגמה המוכרת ביותר לצרות. עד כדי כך, שאם אדם מעם אחר היה חווה קושי גדול, היו אומרים עליו שהצרות שלו מזכירות את הצרות של היהודים. כשהאומות האחרות ראו אותנו, הן היו עושות מְנוֹד רֹאשׁ, כלומר ממש מזיזות את הראש מצד לצד בתנועה של זלזול ולעג. הן עשו זאת דווקא בגלל שהן זכרו כמה מיוחדים היינו פעם. הזלזול הזה קרה גם בַּלְאֻמִּים, כלומר בין עמים שונים שלעגו לאמונה ולתורה שלנו, בזמן שאנחנו רק ניסינו לשמור על הכבוד שלנו ועל הקשר שלנו אל ה׳.