דברים, פרק כ״ב, פסוק ג׳

חובת השבת האבדה חלה על כל סוגי הרכוש, החל מבהמה טמאה שנוטה לתעות בדרך, שעליה נאמר וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ, ועד לחפץ דומם בעל סימני זיהוי, כפי שמורה הציווי וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ. ההוראה וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ דורשת מהמוצא לטפל בכל חפץ בהתאם לטבעו כדי לשמור עליו מקלקול, תוך יחס של אחווה גם כלפי שונאים ואנשים שאינם יהודים הנוהגים במוסריות. אחריות זו חלה מרגע שהאבדה מגיעה פיזית לידיו של המוצא, כמשמעות המילה וּמְצָאתָהּ, ובתנאי שיש בה שווי מינימלי והיא לא הופקרה ברשלנות, כפי שנלמד מהמילה תֹּאבַד. בנוסף, החובה קיימת רק כאשר החפץ אבד מִמֶּנּוּ, כלומר לבעליו בלבד אך עדיין מצוי בעולם, ולא כאשר נהרס או אבד מכל אדם. האזהרה לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם חותמת את הפסוק וקובעת שאסור לאדם לכבוש את עיניו ולהעמיד פנים שלא ראה את האבדה, שכן אינו יכול להסתיר את מחשבות ליבו מפני ה'.