תארו לעצמכם שאתם צריכים לרדת מהר גבוה ותלול, כשאתם סוחבים משהו יקר וכבד מאוד, וכל זה כשמסביבכם בוערת אש. זה בדיוק מה שקרה למשה כשהוא ירד מהר סיני. המילים וָאֵפֶן וָאֵרֵד מלמדות אותנו שמשה ירד מההר בהליכה לאחור. מתוך כבוד עצום לה', הוא לא רצה להפנות אליו את הגב. הוא ירד בזהירות רבה, חושש שהלוחות הכבדים יישמטו מידיו.
באותו זמן, וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ. אש הכבוד של ה' לא הפסיקה לדלוק מאז מתן תורה, והיא המשיכה לבעור על ראש ההר במשך כל ארבעים הימים שמשה היה שם. האש הזו מראה לנו עד כמה עצוב היה מה שקרה למטה, כי בני ישראל עשו את עגל הזהב בזמן שההר בער ממש מול העיניים שלהם והזכיר להם שה' נמצא שם. זה כמו למרוד במלך כשהוא יושב ממש מולכם.
איך משה החזיק את הלוחות? התורה אומרת שהם היו עַל שְׁתֵּי יָדָי. משה לא תפס אותם חזק או נאחז בהם בכוח, אלא הם פשוט היו מונחים ונשענים על הידיים שלו. זה מראה שמשה היה רק שליח נאמן, שנושא את הלוחות המיוחדים שה' בעצמו הכין ומביא אותם אל העם.