יצא לכם פעם להרגיש עצובים מאוד, אבל אף אחד לא שם לב? לפעמים אנחנו בוכים מבחוץ, ולפעמים כואב לנו עמוק בלב פנימה, במקום שרק אנחנו מרגישים.
בני ישראל היו במצרים תחת שעבוד קשה. היה נראה שעבר המון זמן וכלום לא משתנה, אבל אז קרה משהו מיוחד. ה' שמע את הצעקות שלהם והחליט שהגיע הזמן להתערב ולהציל אותם. הכאב הגדול שלהם עורר את הרחמים שלו, והוא החליט להקדים את הגאולה שלהם, אפילו לפני הזמן שנקבע מראש.
כאשר כתוב וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הכוונה היא שה' הפנה אליהם את המבט שלו מתוך אהבה של אבא. הוא ראה את העבודה הקשה שלהם בגלוי, אבל הוא ראה גם דברים טובים: הוא ראה איך הם עוזרים אחד לשני ומגלים חמלה לחברים שלהם. ה' ראה גם איך העבדות פגעה בהם וגרמה להם להרגיש עצב ועלבון, כאב כזה גדול שהם אפילו לא ידעו איך לצעוק אותו החוצה.
מיד אחר כך כתוב וַיֵּדַע אֱלֹהִים. מה ה' ידע? בזמן שהראייה קשורה לדברים שכולם יכולים לראות מבחוץ, הידיעה קשורה לדברים הנסתרים. ה' הרגיש את כאב הנפש הפנימי והחבוי שלהם, את הדברים שאף אחד אחר בעולם לא היה יכול לראות. הוא ידע שהתפילות שלהם כנות ומגיעות מעומק הלב, והוא ידע שבסתר, בתוך תוכם, הם באמת רוצים לחזור בתשובה ולעשות את הרצון שלו.