שמות, פרק ז׳, פסוק י״ב

תארו לעצמכם שאתם עומדים בארמון ענק ומפואר, ורואים מולכם תחרות מותחת במיוחד. מצד אחד עומדים המכשפים של מצרים, ומצד שני עומד אהרן. המכשפים של פרעה זורקים את המקלות שלהם על הרצפה, ולפתע נראה שהם הופכים לְתַנִּינִם. אבל האם אלו באמת היו חיות? בכלל לא. המכשפים פשוט עשו תעלול מתוחכם של אחיזת עיניים כדי לבלבל את כל מי שהסתכל ולגרום להם לחשוב שהמקלות קיבלו צורה של חיה, כי הרי רק ה׳ יכול באמת לתת חיים. ואז קורה הדבר המדהים באמת. התורה מספרת לנו שפתאום וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם. שימו לב למילים המיוחדות, לא כתוב שהתנין של אהרן בלע אותם, אלא המטה שלו. כאן קרה נס בתוך נס. התנין של אהרן חזר להיות מקל עץ יבש ורגיל, ורק אז, כשהוא חפץ דומם לגמרי, הוא בלע את כל המקלות של המכשפים. הרי אם חיה אחת הייתה בולעת חיה אחרת, כולם היו חושבים שזה דבר טבעי שקורה בטבע. אבל כשמקל עץ בולע מקלות אחרים, כולם מבינים שזו הוכחה לכוח העצום של ה׳ ששולט בעולם. והפלא אפילו גדול יותר, כי אחרי שהמקל של אהרן בלע את הכל, הוא נשאר בדיוק באותו הגודל ולא תפח בכלל. כשפרעה ראה את זה, הוא נבהל מאוד. הוא הבין שאם חתיכת עץ יכולה לבלוע מקלות כל כך בקלות, אולי היא תוכל לבלוע גם אותו ואת כיסא המלכות שלו.