יצא לכם פעם להיות ממש צמאים, לגשת לברז, ולגלות שהמים לא ראויים לשתייה? תארו לעצמכם מה הרגישו המצרים כשהנהר הענק שלהם הפך פתאום לדם. המכה הזו לא הייתה רק תכסיס של קוסמים ששינה את צבע המים, אלא הנהר באמת הפך לדם. איך אנחנו יודעים? כי כל וְהַדָּגָה, שזה שם כולל לכל היצורים שחיים במים, מהדג הקטן ביותר ועד לגדול ביותר, פשוט מתו. הדגים רגילים לחיות במים קרים ונעימים, והם לא יכלו לשרוד בתוך דם שהוא חם מטבעו.
בגלל שהדגים מתו, הנהר התחיל להסריח מאוד, וזה בדיוק מה שאומרת המילה וּבָאַשׁ. למה הריח הרע היה כל כך חשוב? לפעמים, כשבני אדם צמאים מאוד ואין להם ברירה, הם עלולים להכריח את עצמם לשתות כל דבר, אפילו דם. אבל ה׳ רצה שהמצרים לא יוכלו להשתמש במי הנהר בשום צורה. הסירחון הכבד של הדגים הפך את הדם למשהו שאי אפשר אפילו להתקרב אליו או לשתות אותו.
בעקבות המצב הקשה הזה, המצרים הרגישו חסרי אונים. המילה וְנִלְאוּ מתארת עייפות גדולה, ייאוש ותסכול. המצרים עבדו קשה מאוד וניסו בכל דרך לנקות ולטהר את הדם המסריח כדי להפוך אותו למים שיוכלו לשתות, אבל כל המאמצים שלהם נכשלו והם נשארו עייפים וצמאים.