השארת פליטה קטנה מחורבן אינה תמיד רק אות לרחמים, אלא משמשת לעיתים ככלי עדות להצדקת הדין האלוהי בעולם. הבורא מותיר קבוצה מצומצמת מתוך העם כדי שישמשו עדים חיים לחטאיהם ולעונשם.
הפרשנים מבארים כי אַנְשֵׁי מִסְפָּר הם אנשים מעטים שקל לספור אותם, שייוותרו בחיים בעוד שאר העם ימות בחרב, ברעב ובמגפה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. באשר למילה מֵרָעָב, קיימת מסורת נוסח שלפיה בחלק מהגרסאות הישנות נכתבה המילה בתוספת אות וי"ו ("ומרעב"), אך רוב הספרים אינם גורסים כך [מנחת שי].
מטרת הישרדותם של אותם מעטים מובהרת במילים לְמַעַן יְסַפְּרוּ אֶת כָּל תּוֹעֲבוֹתֵיהֶם. בשבי הגולה, במקומות אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם, יספרו הניצולים על המעשים שעשו ועל העונש שבא עליהם בעקבות זאת [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית היא שסיפור הדברים נועד להראות שהעונש לא בא לחינם, והניצולים יודו ויאמרו כי לקו בעוונותיהם [רש"י]. עם זאת, יש המציינים כי בין הניצולים יהיו גם רשעים שאפילו בגלותם לא יכירו את ה', אך עצם סיפור תועבותיהם ישרת את המטרה האלוהית של פרסום הצדק שבעונש [מלבי"ם].
תכלית המהלך כולו מתנקזת למילים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'. בעוד שיש מי שמפרש כי הידיעה תהיה נחלת הכלל [ביאור שטיינזלץ], רוב הפרשנים מדגישים כי המטרה היא שאומות העולם, שבתוכן חיים הגולים, יראו ויכירו בכך שה' העניש את עמו בדין ובמשפט, ויידעו שהוא נאמן לשלם גמול ומשגיח על כל הארץ [מצודת דוד, מלבי"ם].