בני ישראל מבקשים להתנער מדחיפותן של נבואות הזעם המופנות אליהם. הם אינם מכחישים בהכרח את עצם הנבואה, אלא מרחיקים את מועד התגשמותה לעתיד לבוא, ובכך פוטרים את עצמם מתיקון מעשיהם בהווה.
הטענה המרכזית של העם היא לגבי אֲשֶׁר־הוּא חֹזֶה, כלומר הדברים שיחזקאל הנביא מתנבא עליהם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לטענתם, נבואות אלו נאמרו לְיָמִים רַבִּים – התגשמותן תתרחש רק בעוד זמן מרובה [רש"י]. המילים וּלְעִתִּים רְחוֹקוֹת (מלשון עת וזמן [מצודת ציון]) משמשות ככפל לשון המדגיש רעיון זה [מצודת דוד].
גישה מעמיקה יותר להבנת טענת העם מציגה חלוקה דקה בין המושגים השונים בפסוק [מלבי"ם]. לפי פירוש זה, הֶחָזוֹן מייצג את מה שהנביא רואה במחזה הנבואי. העם טוען כי הנביא רואה בחזונו אירועים שיתפרסו על פני תקופה ארוכה כאילו הם מתרחשים בבת אחת. לשיטתם, המילה יָמִים מציינת את המשך והתארכות הזמן, ולכן האירועים יתרחשו לאיטם, דבר אחר דבר. לעומת זאת, המילה עִתִּים מציינת את נקודת הזמן הספציפית שבה יחול הדבר. כאשר הנביא נִבָּא ומכריז על הפורענות כאילו היא עומדת להתרחש מיד, העם משיב לו שנקודת הזמן המדויקת של התרחשות האירועים עודנה רחוקה מאוד ונמצאת באחרית הימים.
המשמעות המעשית של טענת העם היא ביטול החשש מפני הנבואה. באומרם שהחזון נועד לזמן רחוק, הם בעצם מניחים שהזמן יתארך והחזון יאבד את משמעותו [מצודת דוד]. תפיסה זו מאפשרת להם להמשיך את שגרת חייהם הטובים בנחת ובשלווה, ללא כל דאגה [ביאור שטיינזלץ].