התגלות זו מהווה שער לנבואתו החמישית של יחזקאל, נבואה מקיפה העוסקת בחורבן ירושלים, בגלות הקרבה ובמאבק מול מנהיגי השקר.
המילים וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר פותחות רצף ארוך של ציוויים ותוכחות. מכיוון שבני ישראל מתוארים כ"בית מרי" – עם עקשן המסרב להקשיב ולהפנים מסרים מילוליים – ה' מצווה על הנביא להעביר את המסר בדרך של מעשים פיזיים ומוחשיים לעיני העם, מתוך תקווה שפעולות חריגות אלו יעוררו אותם לתשובה [אברבנאל].
במסגרת נבואה זו, יחזקאל נדרש לבצע פעולות סמליות הממחישות את הגלות: הכנת "כלי גולה" (ציוד נדודים דל כגון מקל, תרמיל ובגדים בלויים), גלות מבית לבית לאור יום, וחפירה בקיר כדי לצאת באפלה. מעשים אלו נועדו לשמש משל חי לגורלם של יושבי ירושלים ולבריחתו הלילית של המלך צדקיהו, שייתפס על ידי הכשדים וימות בבבל. בנוסף, הנביא מצטווה לאכול ולשתות ברעידות ובדאגה, כשיקוף לחרדה שתלווה את העם בגלותם [אברבנאל].
הנבואה מפריכה את טענות העם כאילו החזון רחוק, ומבהירה כי הפורענות תתרחש בקרוב. היא יוצאת בחריפות נגד נביאי ונביאות השקר המרמים את הציבור, וכן נגד זקני ישראל הצבועים, שבאים לדרוש בה' בעודם מחזיקים בלבם עבודה זרה. כדי להדגיש את חומרת המצב, מובהר כי אפילו צדיקים היסטוריים כנח, דניאל ואיוב לא היו יכולים להציל את העם מחורבן ירושלים בזכות צדקתם, אלא רק את עצמם. עם זאת, מן החורבן יישארו ניצולים שייצאו לגלות, ומטרת הישרדותם היא לספר על תועבותיהם, כדי שהעולם יכיר בכך שהעונש הקשה לא בא לחינם. ישראל נמשלים בנבואה זו לענף של עץ גפן, שאין לו שום שימוש מעשי מלבד הצמחת פרי; כך גם עם ישראל אינו יכול להצליח ולהתקיים אלא באמצעות עבודת ה' [אברבנאל].