הנביא מצטווה לערוך מיצג סמלי ופומבי רב שלבי, המדמה את המציאות הקשה של העקירה מהבית, כדי לשמש אות ומופת לעם ולמלך על העתיד להתרחש. בשלב הראשון של המיצג נאמר וְהוֹצֵאתָ כֵלֶיךָ כִּכְלֵי גוֹלָה יוֹמָם לְעֵינֵיהֶם. רוב הפרשנים מסבירים כי על הנביא לאסוף ולהכין את חפציו לקראת נדודים לאור יום, ממש כפי שאדם האורז את רכושו לקראת גלות, כשהוא נושא שק על כתפו ומקל בידו [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. פעולה זו מסמלת יציאה לגלות קבועה, שבה האדם לוקח עמו את כל אשר לו מתוך הבנה שלא ישוב עוד לעולם [מלבי"ם].
לאחר ההכנות הפומביות ביום, מגיע השלב השני: וְאַתָּה תֵּצֵא בָעֶרֶב לְעֵינֵיהֶם. הנביא מצטווה לצאת ממקומו בשעות הערב, כשהוא מצויד באותם כלים שהכין [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. יציאה זו מתוארת במילים כְּמוֹצָאֵי גּוֹלָה. המילה מוצאי מתפרשת כשם עצם המתאר את האנשים היוצאים לדרך [רש"י, רד"ק]. באשר לאופי היציאה, גישה אחת מתארת יציאה של אנשים סרים וזועפים [רד"ק], אשר נאלצים לצאת לגלותם בחיפזון אפילו בחשכת הלילה, מבלי להמתין לאור הבוקר [מצודת דוד].
מנגד, מוצגת גישה שונה המדייקת במשמעות המילה מוצאי. מאחר שהמילה נכתבה בצורה פעילה ולא כפעולה סבילה שנכפית על האדם, היא מעידה על אדם היוצא מרצונו. לפי פירוש זה, הנביא מדמה אדם המנסה לברוח מן הגלות הכפויה של האויב, ולכן הוא יוצא בהיחבא בשעות הערב ולכיוון שונה מזה שאליו הוציא את כליו ביום. התנהגות זו מהווה משל נבואי מדויק למעשיו העתידיים של המלך צדקיהו, שבעת הבקעת חומות ירושלים ינסה להימלט בסתר בחסות החשיכה, כדי להתחמק מיציאה לגלות בבבל יחד עם העם [מלבי"ם].