בני אדם נוטים למצוא צידוקים ותירוצים כדי להתעלם מאיומים מתקרבים. בימי קדם, במקום להכחיש לחלוטין את נבואות החורבן הקשות, אימץ העם משפט ציני וקליט שנועד לבטל את דחיפות האזהרות. אמרה זו הפכה לשגורה בפי כול, ושימשה ככלי ללעג ולדחיית נטילת האחריות על מעשיהם.
המילה מָה בפסוק משמעותה למה, והמילה חָזוֹן מכוונת לנבואה [מצודת ציון]. הביטוי הַמָּשָׁל מתייחס לפתגם מליצי או לאמרה עממית שהייתה שגורה תמיד בפי העם [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאמרה יַאַרְכוּ הַיָּמִים וְאָבַד כָּל חָזוֹן מבטאת את טענת העם כי נבואות הפורענות נועדו לעתיד הרחוק מאוד. לשיטתם, מכיוון שיעבור זמן רב כל כך מבלי שהעונש יתממש, הנבואות ישתכחו, יאבדו את משמעותן ולבסוף יתבטלו כליל. תפיסה זו נשענת על הטבע האנושי, הנוטה לזלזל ולהזניח דברים שמועדם רחוק [מצודת דוד].
המניע לשימוש בפתגם זה נבע מכך שהעם ראה כי נבואות זעם קודמות טרם התגשמו וירושלים עדיין עומדת על תילה. המעניין הוא שהם לא טענו בהכרח כי נבואת האמת היא שקר, אלא נטרלו את האיום המיידי על ידי דחיקתו לעתיד הרחוק, מתוך אמונה שהרעה לא תתרחש בימי חייהם [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. יש הסבורים כי אמירת המשל נעשתה במטרה להכעיס את ה', שכן בתוך תוכם ידעו בני העם כי חטאיהם החמורים, כגון עבודה זרה, גזל ושפיכות דמים, יובילו בהכרח לגלות, אך הם העדיפו להיאחז בדברי ההרגעה החלקלקים של נביאי השקר [רד"ק].
זווית פילוסופית שונה מציעה שהעם השווה את נביאי ה' לחוזי בכוכבים. מכיוון שתחזיות של חוזי כוכבים תלויות במערכות הטבע והזמן המשתנות, העם הניח שאם יעבור מספיק זמן, הנסיבות ישתנו והנבואה תתבטל מאליה ולא תתקיים. לאור זאת, התוכחה על כך שהם אומרים זאת עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל מדגישה את חוסר ההיגיון שבהשוואה זו, שכן ארץ ישראל והיושבים בה אינם כפופים לחוקי הטבע והמזלות, אלא מונהגים תחת השגחתו הישירה של ה' [מלבי"ם].