יחזקאל, פרק י״ב, פסוק כ״ב

בני ישראל אימצו פתגם ציני שנועד לבטל את דחיפות אזהרות הנביאים, וה' שואל מָה, כלומר למה, הַמָּשָׁל הַזֶּה הפך לאמרה עממית השגורה בפיהם. באומרם יַאַרְכוּ הַיָּמִים וְאָבַד כָּל חָזוֹן, הם טענו שכל חָזוֹן ונבואה נועדו לעתיד הרחוק, ועם חלוף הזמן האיומים ישתכחו ויתבטלו. זלזול זה נבע מכך שנבואות זעם קודמות טרם התגשמו, ולכן הם דחקו את האיום מתוך אמונה שהרעה לא תתרחש בימיהם, או כדי להכעיס את ה' ולהיאחז בדברי נביאי שקר. ייתכן גם שהעם השווה את הנביאים לחוזי בכוכבים שתחזיותיהם מתבטלות עם שינויי הטבע והזמן, ועל כך מודגש האבסורד שבאמירת דברים אלו דווקא עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל, ארץ שאינה כפופה למזלות אלא מונהגת בהשגחתו הישירה של ה'.