שעותיה האחרונות של ירושלים מביאות עמן תמונת שבר חסרת תקדים, שבה סמלי השלטון והכבוד קורסים אל תוך מציאות של הישרדות נואשת. המנהיג העליון נאלץ לנטוש את ארמונו ולהימלט על נפשו בחשאי, כשהוא מוותר על כל גינוני המלכות לטובת מנוסה לילית מבוהלת.
הפרשנים מסכימים כי הַנָּשִׂיא אֲשֶׁר־בְּתוֹכָם הוא צדקיהו המלך [מצודת דוד, חומת אנך, אברבנאל]. בניגוד לדרך הטבע, שבה מלך אינו נושא משא בעצמו, כאן המלך נאלץ להימלט בחשאי כדי לא לבלוט במהומה, ולכן אֶל־כָּתֵף יִשָּׂא בָּעֲלָטָה – הוא נושא בעצמו את חפציו ובגדיו באישון לילה [אברבנאל, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. פירוש נוסף מציע כי נשיאת הבגדים על הכתף מתארת אדם המרים את שולי בגדיו כדי שיוכל לרוץ במהירות [רד"ק].
מאחר שצבא הכשדים צר על פתחי העיר, המלך ואנשיו אינם יכולים לצאת בדרך המלך. משום כך, בַּקִּיר יַחְתְּרוּ לְהוֹצִיא בוֹ – עבדי המלך חופרים ופורצים פתח מילוט דרך קיר הגן כדי להבריחו [רד"ק, אברבנאל]. יש המזהים חתירה זו עם המערה הסודית שהובילה מביתו של צדקיהו לכיוון ערבות יריחו [מצודת דוד, אברבנאל].
במהלך הבריחה, המלך פָּנָיו יְכַסֶּה. פעולה זו נועדה בראש ובראשונה כדי להסוות את זהותו מפני הרודפים [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ], אך היא נובעת גם מתחושת בושה וכלימה עמוקה. קשה לו להישיר מבט אל בני עמו בשעה שהוא נוטש אותם ובורח מן העיר שעליה מלך [רש"י, רד"ק, מצודת דוד].
הפסוק מנמק את כיסוי הפנים במילים יַעַן אֲשֶׁר לֹא־יִרְאֶה לַעַיִן הוּא אֶת־הָאָרֶץ. המילה לַעַיִן משמעותה כאן "בעין" [מצודת ציון]. חלק מן המפרשים רואים בכך רמז טראגי לעתידו של צדקיהו: כעונש על חטאיו, נבוכדנצר יעוור את עיניו, ולכן הוא לעולם לא יראה שוב את הארץ [רד"ק, אברבנאל].
מנגד, יש המפרשים זאת בדרך מוסרית ורואים במילה יַעַן ביטוי של מידה כנגד מידה. כשם שבעבר המלך בחר מרצונו "לכסות את פניו", העלים עין ממצוקות העם ולא השגיח על עשיית צדק ומשפט, כך עתה נגזר עליו לברוח בבושה כשפניו מכוסות, ומאותה סיבה הוא גם אינו מסוגל לראות כעת את הדרך הנכונה להינצל [מלבי"ם].