נביא ה' מצטווה לבצע פעולה פיזית חריגה ודרמטית לעיני העם, שנועדה לשמש מיצג סמלי לקראת החורבן והגלות המתקרבים. במקום לצאת מביתו בדרך המקובלת, דרך הפתח, עליו לפרוץ את קירות הבית ולצאת דרכם [אברבנאל].
המשמעות המילולית של הציווי חֲתָר היא עשיית פעולת חפירה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], שעליו לבצע בַקִּיר, כלומר בכותל הבית [מצודת ציון, מצודת דוד]. עליו לחפור בקיר הבית עד שייפער בו חור [ביאור שטיינזלץ]. לאחר מכן נאמר וְהוֹצֵאתָ בּוֹ, כלומר על הנביא להוציא את כלי הגולה שלו דרך אותו פתח שפרץ. באשר לאופי הפתח, ישנה הבחנה בין המפרשים: בעוד שחלקם מתארים חפירה עד שייווצר חור גדול [ביאור שטיינזלץ], אחרים מדגישים כי החור יהיה מקום צר, ולכן הנביא ייאלץ להעביר דרכו קודם כל את כליו, ורק לאחר מכן לצאת בעצמו [רד"ק].
הפרשנים מסכימים כי פעולה זו אינה אלא רמז וסימן מקדים לגורלו של צדקיהו מלך יהודה. המלך עתיד לברוח מירושלים בסתר דרך מערה או מחתרת, מתוך פחד לצאת בפרהסיה מפני צבא הכשדים הצרים על העיר [רש"י, מצודת דוד]. יציאתו של הנביא מבעד לקיר, כשהוא נושא את כליו באפילה ומכסה את פניו כאיש בוש ונכלם, מהווה משל חי לבריחתו הלילית והנואשת של המלך צדקיהו, וכן לגורלם של תושבי ירושלים כולם שיילכו בכורח בשבי האויב [אברבנאל].