המסר הנבואי המופנה אל גולי בבל חושף בפניהם את המציאות המרה הצפויה לאחיהם שנותרו מאחור, ומשרטט את הקשר הישיר בין ההשחתה המוסרית של העם לבין החורבן הפיזי והנפשי שיבוא בעקבותיה.
הנביא נדרש לפנות אל עם הארץ, ולדעת הפרשנים הכוונה היא לאנשי הגולה שכבר גלו מארצם [רד"ק, מצודת דוד]. המסר שהוא נושא נאמר ליושבי ירושלים אל אדמת ישראל, כלומר, זוהי נבואה על אודות תושבי ירושלים שעודם יושבים על אדמת ישראל טרם יציאתם לגלות.
הדברים מציגים את תחושת האימה שתלווה את העם בזמן המצור [מלבי"ם]. לחמם בדאגה יאכלו ומימיהם בשממון ישתו משמעו שאכילתם ושתייתם ילוו בתמהון לבב, בעצב ובתדהמה. מצב זה של דאגה ומצור יוביל לכך שלמען תשם ארצה, כלומר ירושלים וארץ ישראל יהפכו לשממה ויתרוקנו מיושביהן. הארץ תתרוקן ממְּלוֹאָהּ, ויאבד כל העושר, הרכוש והשפע האנושי שמילא אותה בעבר [רש"י, רד"ק].
הסיבה המרכזית לחורבן מפורשת בסוף הפסוק, מחמס כל היושבים בה. הפרשנים מסכימים כי השממה תבוא כעונש ישיר על עוון החמס, הכולל מעשי גזל ועושק של יושבי הארץ. [מלבי"ם] מציע רובד נוסף להשתלשלות האירועים ומסביר כי אילו היו יושבי ירושלים בוחרים להשלים עם נבוכדנצר ולא מורדים בו, ארצם לא הייתה חרבה. אולם כעונש על החמס שעשו בעבר, ה' נתן בלבם את הרצון להילחם בו. מלחמה זו היא שהביאה עליהם את המצור, את החרדה הקיומית, ולבסוף את חורבנה המוחלט של הארץ.