הנביא מציג את מעשיו הסמליים כרמז מקדים לגורלם של יושבי ירושלים. באומרו אֲנִי מוֹפֶתְכֶם, הנביא מצהיר כי הוא משמש עבור העם כדוגמה חיה וכאות, אשר עם התממשותו יהווה הוכחה לאמיתות נבואתו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
על המילים כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי כֵּן יֵעָשֶׂה לָהֶם, הפרשנים מסבירים כי כשם שהנביא נהג כגולה, כך בדיוק יקרה לעם. השימוש בפועל הסביל יֵעָשֶׂה (ולא "יעשו") מדגיש כי גלות זו תיכפה עליהם לחלוטין בניגוד לרצונם [רד"ק]. מעשיו של הנביא אינם רק סמל כללי אלא מקבילים לאירועים היסטוריים מדויקים: שלוש הפעמים שבהן גלה הנביא באופן סמלי מייצגות את שתי הגלויות שכבר התרחשו, בעוד שהפעם השלישית, שבה יצא עם כליו, מסמלת את ההליכה העתידית לשבי בימי צדקיהו [מלבי"ם].
בסוף הפסוק, המילים בַּגּוֹלָה בַשְּׁבִי יֵלֵכוּ מחדדות את חומרת העונש. הפרשנים מצביעים על ההבדל המהותי שבין שני המושגים הללו: בעוד שאדם הנמצא ב"גולה" עשוי להיות חופשי לנוע ולגור בכל מקום שירצה, אדם הנמצא ב"שבי" נתון במאסר בארץ שביו ואינו יכול לשוב ממנה. צירוף המילים מלמד שהעם יסבול מגורל כפול וקשה במיוחד, שבו לא רק יוגלו מארצם, אלא גם יהיו שבויים ומשוללי חירות [רד"ק, מלבי"ם].