מבנה המקדש התאפיין במערכת שערים ייחודית ומורכבת, שהבדילה בין חללי הקודש השונים. הכתוב מפרט את מבנה הכניסות להיכל, שהוא האולם המרכזי, ולקדש, שאותו מזהים הפרשנים כקודש הקודשים, המכונה גם הדביר.
הביטוי ושתים דלתות אינו בא רק לציין את עצם קיומן של דלתות, שכן ברור מאליו שלכל שער יש דלת, אלא נועד להדגיש שמדובר במערכת כפולה של דלתות [רד"ק].
באשר לאופן שבו היו מסודרות הדלתות הללו, קיימות שתי התייחסויות עיקריות בקרב המפרשים. גישה אחת מסבירה שבכל פתח היו שתי דלתות שנסגרו זו לקראת זו, כאשר אחת קבועה במזוזה הצפונית של הפתח והשנייה במזוזה הדרומית [רש"י]. לעומת זאת, גישה אחרת מתארת מבנה של עומק: בתוך העובי של חלל הפתח נקבעו שתי מערכות של דלתות, דלת אחת מותקנת כלפי פנים החדר, ודלת שנייה מותקנת כלפי חוץ [מלבי"ם, מצודת דוד].
גישות אלו משתלבות לתיאור מורכב יותר שלפיו בכל פתח היו למעשה שני זוגות של דלתות, כלומר ארבע דלתות בסך הכל לכל שער. אברבנאל מביא לכך תיאורים מפורטים המציגים מחלוקת קדומה כיצד בדיוק נפתחו דלתות אלו. דעה אחת גורסת שהדלתות החיצוניות נפתחו אל תוך חלל הפתח כדי לכסות את עובי הקיר, בעוד הדלתות הפנימיות נפתחו פנימה אל תוך הבית. מטרת פתיחתן פנימה הייתה לכסות את הקיר שמאחוריהן, שכן כל הבית היה מצופה זהב מלבד השטח המוסתר שמאחורי הדלתות. דעה שנייה מתארת מנגנון קיפול מתוחכם: שתי מערכות הדלתות, הפנימיות והחיצוניות, עמדו בתוך חלל הפתח עצמו. דלתות אלו היו בנויות כדלתות מתקפלות בעלות צירים, ונקפלו לאחור על עצמן. כאשר דלתות אלו נפתחו ונקפלו זו לעומת זו, מידותיהן תאמו במדויק כך שפרסו וכיסו לחלוטין את כל חלל עובי קיר הכניסה.