עיטורי המקדש שילבו מוטיבים של כרובים ועצי תמר, שיצרו יחד תבנית ויזואלית רציפה. הפרשנים מסכימים כי צורת הַתִּמֹרָה (עץ התמר) הייתה ממוקמת בין כרוב לכרוב. לכל כרוב היו שתי פנים שפנו לכיוונים מנוגדים: פני אדם, ופני כְפִיר, שהוא אריה צעיר [שטיינזלץ].
העיצוב תוכנן כך שפְנֵי אָדָם של כרוב אחד פנו אל התמורה מצדה האחד, בעוד שפְנֵי כְפִיר של הכרוב הסמוך לו פנו אל אותה התמורה מצדה השני, וכך הלאה לאורך כל הקיר [רד"ק, מצודת דוד, שטיינזלץ]. המילה מִפּוֹ, המציינת את כיווני ההסתכלות משני הצדדים, מופיעה פעמיים בפסוק, והמפרשים מעירים כי בשני המקומות היא נכתבת במדויק באות וי"ו ולא באות הֵ"א [מנחת שי, רד"ק]. כמו כן, האות מֵ"ם במילה הַתִּמֹרָה נכתבת כרפה וללא דגש [מנחת שי].
לגבי מיקום העיטורים, הפסוק מציין כי העיצוב היה עָשׂוּי אֶל כָּל הַבַּיִת סָבִיב סָבִיב. בעוד שחלק מהמפרשים מסבירים כי תבנית זו הקיפה את כל הבית מסביב [מצודת דוד, שטיינזלץ], רש"י ממקד את הדברים ומפרש שהכוונה היא ספציפית לקירותיו של קודש הקודשים.