הנביא משקיף על ממדיו המרשימים של מבנה המקדש, ומבחין כיצד ההיכל המרכזי מתנשא לגובה רב מעל הצלעות, שהן התאים המקיפים אותו מכל עבריו. אף שמידת הגובה המדויקת אינה מפורשת בחזון זה, ידוע ממקורות אחרים כי גובהו של הבית השני עמד על מאה אמה [רש"י, רד"ק, אברבנאל]. ההכרה בגובהו העצום של הבניין הגיעה לנביא מתוך התבוננות במסדרונות המפותלים שהקיפו את הבית סביב, שדרכם ניתן היה לאמוד את גובהו הרב [מלבי"ם].
באשר לבסיס המבנה, הנביא מתאר את מוּסְדוֹת הַצְּלָעוֹת – יסודות התאים הצדדיים המקיפים את ההיכל (ויש המפרשים שהכוונה ללוחות עץ שציפו את האבנים [אברבנאל]). המילה נכתבת אמנם באות יו"ד, אך נקראת באות וי"ו, במשמעות של יסוד [רד"ק, מצודת ציון, מנחת שי]. רוחבם של יסודות אלו היה מְלוֹ הַקָּנֶה, כלומר קנה מידה שלם. גם כאן המילה מְלוֹ נכתבת באות וי"ו במקום באל"ף [מצודת ציון, מנחת שי]. קנה שלם זה שווה במידתו לשש אמות.
הפרשנים חלוקים לגבי אופן בניית היסודות הללו. גישה אחת מסבירה כי יסודות התאים נבנו בתוך הקרקע ברוחב של שש אמות, אך בחלקם הגלוי מעל פני הקרקע הוצרו לרוחב של חמש אמות בלבד [רש"י]. מנגד, יש המסבירים כי מכיוון שהמקדש עמד על הר משופע, הקרקע יושרה רק לאחר בניית היסודות. כתוצאה מכך, היסודות נותרו בולטים וחשופים מעל פני הקרקע בגובה של שש אמות, והם בלטו ברוחבם מעבר לקיר שעליו נשענו [מלבי"ם].
המילה החותמת את הפסוק, אַצִּילָה, זכתה למספר ביאורים שונים בקרב המפרשים:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מבטאת גודל, בדומה לביטוי "אצילי בני ישראל" שמשמעותו אנשים גדולים וחשובים. לפיכך, הכוונה היא לאמות גדולות בנות שישה טפחים [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק]. חלק מהמפרשים מוסיפים כי אמה גדולה זו נמדדה מקצה האצבעות ועד לבית השחי (אציל), ולא עד למרפק כפי שנהוג באמה רגילה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
גישה שנייה, הנשענת על התרגום הארמי, מפרשת את המילה מלשון ריווח ומרחב [רש"י, רד"ק].
גישה שלישית מסבירה כי המילה משמעותה מופרש ומובדל, כלומר היסוד היה בולט ומופרד מיתר הקיר [מלבי"ם].
לבסוף, ישנה דעה ייחודית המפרשת את המילה מלשון "אצל" וקרבה, כלומר המידה לא הייתה בדיוק שש אמות, אלא קרובה לכך [אברבנאל].