עיטורי קירות המקדש שילבו בתוכם הרמוניה של צורות מעולם החי והצומח, ויצרו תבנית סימטרית וסמלית לאורך הכתלים. הלוחות שציפו את הקירות, אשר היו עשויים עצי ארז, גולפו וחוקקו בצורות אלו, בדומה לעיצוב שהיה קיים בבית המקדש של שלמה [רד"ק, אברבנאל]. על גבי פיתוחי העץ רוקע ציפוי של זהב, והוא שקע ובלט בהתאם לקווי המתאר של הצורות, כך שהדמויות נראו בבירור על גבי קירות הזהב [מלבי"ם, מצודת דוד].
הצורות שעיטרו את המקדש היו כרובים, שהם דמויות בעלות פרצוף של תינוק או ילד ללא מום, משמעות הנגזרת מהמילה הארמית "רביא" [מצודת ציון, אברבנאל]. למרות שהיו להם גם פנים של חיה, הם כונו כרובים משום שתבנית גופם המרכזית הייתה כשל אדם [מצודת דוד]. לצידם נחקקו וְתִמֹרִים, שהם צורות של עצי דקל [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, בספרים המדויקים האות מ' במילים וְתִמֹרִים וכן וְתִמֹרָה מופיעה ללא דגש [מנחת שי].
סידור העיטורים על הקיר היה מוקפד, כאשר וְתִמֹרָה בֵּין־כְּרוּב לִכְרוּב – עץ דקל חצץ בין כל שני כרובים. המאפיין הבולט ביותר של דמויות אלו היה שוּשְׁנַיִם פָּנִים לַכְּרוּב. לכל כרוב היו שני פרצופים שונים: פני אדם ופני כפיר, שהוא אריה צעיר [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. הפרשנים מסבירים כי הפנים פנו לכיוונים מנוגדים; פני האדם פנו לעבר התמורה שניצבה מצד אחד, ואילו פני האריה פנו אל התמורה שניצבה מהצד האחר [רש"י, אברבנאל]. שילוב זה של פני אדם ופני אריה פונים איש אל אחיו רומז למראה פני החיות בחזון המרכבה [מלבי"ם].
מבחינת התקדמות הבנייה כפי שמשתקפת בחזון הנביא, ניכר כי מלאכת גילוף הכרובים והתמרים כבר הושלמה מהקרקע ועד למעלה ממשקוף הפתח, בעוד שאר ציורי הבית עדיין היו בשלב המדידות וטרם בוצעו בפועל [מלבי"ם].