חללו הפנימי של המקדש העתידי מתאפיין בפאר רב, כאשר קירותיו מעוטרים מן המסד ועד הטפחות בגילופים בעלי משמעות סמלית עמוקה.
הפיתוחים, הכוללים צורות של כרובים ודקלים, עיטרו את הכתלים החל מֵהָאָרֶץ כלומר מקרקעית המבנה וכלפי מעלה [מצודת דוד, רד"ק]. בכותל המזרחי, שבו היה ממוקם הפתח, הופיעו הציורים רק עַד מֵעַל הַפֶּתַח, שכן המזוזות והמשקוף עצמם נותרו ללא עיטורים [רד"ק, אברבנאל]. הכתוב מדגיש את רצף הציורים כדי ללמד שלא נותר שום חלל פנוי וריק מקישוטים בתוך הבית [מצודת דוד].
עיטורים אלו מזכירים את סגנון העיצוב של הבית הראשון, אף ששם שולבו מוטיבים נוספים כמו אריות רבים יותר [ביאור שטיינזלץ]. מבחינה רעיונית, טמון כאן מסר רוחני כפול: לכרובים היו שני פנים של אדם ושל אריה. פני האדם מסמלים את מידת הרחמים והחנינה של ה', ואילו פני האריה מסמלים את מידת הדין והחורבן. שתי הדמויות הללו פונות לעבר הַתִּמֹרִים שהן צורות עצי הדקל המסמלים את עם ישראל, כפי שנאמר "צדיק כתמר יפרח". שילוב זה בא ללמד כי גם הטוב וגם הרע יוצאים מאת ה', והוא פונה אל האומה לעיתים ברחמים ולעיתים בדין, הכל בהתאם למעשיהם [אברבנאל].
באשר לסיום הפסוק במילים וְקִיר הַהֵיכָל, קיימות מספר גישות פרשניות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזהו המשך ישיר לתיאור הקודם, המלמד שעיטורים אלו הופיעו על כל קירות ההיכל [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], ויש המדייקים כי התוספת באה לרבות את קירות ההיכל, לאחר שהפסוקים הקודמים עסקו בבית קודש הקודשים בלבד [רד"ק]. לעומתם, יש מי שקושר מילים אלו לפסוק הבא, ומפרש שהכוונה היא שלקיר ההיכל היו מזוזות רבועות [רש"י]. מנגד, קיימת דעה ייחודית ולפיה מילים אלו אינן עוסקות כלל בציורים, אלא באות לחדש פרט אדריכלי הנוגע לבית השלישי: לעתיד לבוא תהיה חומה של ממש שתחצוץ בין קודש הקודשים לבין ההיכל, בניגוד לבית שני שבו לא היה קיר מפסיק כזה אלא פרוכת בלבד [אברבנאל].
מבחינת המסורה, המילה הַׄהֵׄיׄכָֽׄלׄ מופיעה בפסוק כאשר מעל אותיותיה ישנן נקודות, והיא אחת מחמש עשרה מילים בלבד במקרא כולו המנוקדות באופן נדיר זה [מנחת שי, רד"ק].