התכנון האדריכלי של המקדש העתידי מתאפיין במערכת מדויקת של חללים ומבנים המקיפים את ההיכל המרכזי. תיאור זה מתמקד במרחב הפיזי ובמבני העזר העוטפים את הבניין, תוך ציון מידותיהם ומיקומם.
הפרשנים נחלקו בהבנת המונח וּבֵין הַלְּשָׁכוֹת, ובעקבות זאת גם במשמעות המידה רֹחַב עֶשְׂרִים אַמָּה. גישה אחת גורסת כי המילה "לשכות" משמשת כאן כשם כולל לחדרים [מצודת דוד], ומתייחסת ל"צלעות" או ל"תאים" – החדרים הצמודים להיכל עצמו. לפי פירוש זה, עשרים האמות מציינות את הרוחב הכולל של כל אותן לשכות יחד, או את הרוחב שהיה בין לשכה ללשכה [רד"ק, אברבנאל].
לעומת זאת, גישה מרכזית אחרת קובעת כי הלשכות המוזכרות כאן אינן החדרים הצמודים לבית, אלא מבנים נפרדים שעמדו בחצר החיצונה, צפונית לחצר הפנימית, והקיפו את הבית מרחוק [רש"י, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לפי הבנה זו, עשרים האמות מתארות את המרחק והחלל הפנוי שהפריד בין מחיצות התאים הפנימיים לבין מחיצות הלשכות החיצוניות [רש"י, רד"ק, אברבנאל]. לחלופין, המידה מתארת את רוחבו של השטח המקודש עצמו בחצר החיצונה, כולל עובי קירות הלשכות שעמדו בו [מלבי"ם], או את החלל שבין הלשכות לבין יסוד כותל המסיבה, שהוא גרם המדרגות הלולייני [מצודת דוד].
הביטוי סָבִיב לַבַּיִת סָבִיב סָבִיב מלמד כי שטח זה הקיף את הבית, כאשר יש המדייקים שהכוונה היא בעיקר לפאות הצפון והדרום [מצודת דוד], או לסביבת הקיר המקיף את החצר הפנימית [מלבי"ם].
אזכור הלשכות החיצוניות בנקודה זו, בעיצומו של תיאור התאים הפנימיים, אינו מקרי; הוא נועד לשמש כהקדמה והכנה להמשך תיאור המבנה בפסוקים הבאים [מלבי"ם]. חשוב לציין כי תבנית אדריכלית זו, הכוללת את המרחב של עשרים האמות בין המבנים, לא התקיימה בבית המקדש השני. בבית שני היו שלושים ושמונה תאים במבנה מדורג וצפוף, ואילו פריסת המבנים המרווחת המתוארת כאן ייחודית לבניין המקדש העתידי [רש"י, רד"ק, אברבנאל].