מדידת המקדש העתידי מגיעה כאן לנקודת שיא, שבה החלקים השונים משתלבים יחד לכדי מידה שלמה והרמונית. המודד מסכם את מידות המבנים השונים, ומגלה כיצד הצטרפותם של ההיכל, התאים והחומות יוצרת מידה מדויקת ואחידה של מאה אמות.
כדי להבין את חישוב המידות, יש להגדיר תחילה את המונחים האדריכליים המופיעים בפסוק. המילה וְהַגִּזְרָה מכוונת למבנה הבית עצמו והאולם שלפניו, או לחלק הבולט של הבית [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המונח וְהַבִּנְיָה, שהוא שם עצם [רד"ק], מתאר את מבנה הצלע והתאים שמאחורי הבית [מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], ואילו וְקִ֣ירוֹתֶ֔יהָ הם פשוט כותלי המבנים [מצודת ציון].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שסופו של הפסוק מסביר את תחילתו. כלומר, כאשר נאמר וּמָדַ֣ד אֶת־הַבַּ֔יִת אֹ֖רֶךְ מֵאָ֣ה אַמָּ֑ה, הכוונה היא לסך הכל של כל המרכיבים יחד: הגזרה, הבניה והקירות [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מדידה זו, הנמתחת ממזרח למערב, כוללת בתוכה גם את חלל האולם ואת בית החליפות, שהוא המבנה שבו אוחסנו סכיני השחיטה [רש"י, מצודת דוד]. כדי להמחיש כיצד בדיוק מגיעים למידה זו, הפרשנים נשענים על החישוב המפורט במסכת מידות, המפרק את מאה האמות לעובי הכותל, חלל האולם, ההיכל, קודש הקודשים, התאים והקירות שביניהם, אשר יחד משלימים במדויק למאה אמות [רש"י, רד"ק].
לעומת התפיסה הרואה כאן מדידה כוללת אחת, ישנה דעה הסבורה כי המודד ביצע שתי מדידות נפרדות לחלוטין: האחת לבית בפני עצמו, והשנייה לגזרה בפני עצמה [רד"ק].
גישה מורכבת אף יותר מציגה שתי מדידות כיווניות שונות, שכל אחת מהן מגיעה למאה אמות. המדידה הראשונה היא אכן אורך הבית ממזרח למערב. המדידה השנייה, הכוללת את הגזרה, התאים ושני קירות החצר הפנימית, התבצעה בצד המערבי של המבנה מכיוון צפון לדרום. אף על פי שמדובר בכיוון של רוחב, הפסוק מכנה זאת אֹ֖רֶךְ, משום שבנקודה ספציפית זו המידה מצפון לדרום ארוכה יותר מהמידה ממזרח למערב, ולכן היא מוגדרת כאורך [מלבי"ם].