הפסוק עוסק במבנה הפתחים של הצלעות (התאים) המקיפות את המקדש, וביחסן אל השטח המכונה "מונח".
הפרשנים נחלקים בהגדרת המילה לַמֻּנָּח ומְקוֹם הַמֻּנָּח. גישה אחת מסבירה כי מדובר בשטח פנוי, מעין מסדרון או חלל ריק שנמצא בקצה או בקרן הזווית של המבנה, שאליו נפתחו התאים [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המבארים כי "המונח" הוא למעשה מערכת התאים החיצונית, שנקראת כך משום שהיא נוספה והונחה בסמוך למבנה הבית המרכזי [מלבי"ם].
באשר למיקום הפתחים עצמם (וּפֶתַח הַצֵּלָע לַמֻּנָּח), הפסוק מציין פֶּתַח אֶחָד דֶּרֶךְ הַצָּפוֹן וּפֶתַח אֶחָד לַדָּרוֹם. לפי חלק מהמפרשים, הכוונה היא שהצלעות הדרומיות נפתחו אל המונח שצפוני להן, והצלעות הצפוניות נפתחו אל המונח שדרומי להן [ביאור שטיינזלץ]. דעה נוספת ממקדת את הפתחים הללו רק בתאים שעמדו בקרנות המזרחיות (הצפונית והדרומית) שנפתחו אל אותו חלל פנוי, בעוד שאר התאים היו פתוחים זה לזה [מצודת דוד].
פירוש רחב יותר מציג את התכלית ההלכתית של מיקום הפתחים. אף שהפסוק לא מציין זאת במפורש, הפתחים היו מכוונים למזרח, מול אולם המקדש. פתחי התאים והלשכות החיצוניות היו מכוונים במדויק אלו מול אלו, עד שניתן היה לראות מפתח הלשכה ועד פתח האולם. תכנון אדריכלי זה נועד להכשיר את השטח כולו לשחיטת קדשים קלים ולאכילתם, שכן פעולות אלו דורשות פתיחות ישירה אל עבר פתח אוהל מועד [מלבי"ם]. בהקשר זה מצוין כי בניגוד למבנה העתידי המתואר כאן, שבו מודגש פתח אחד לכל כיוון, בתאים של הבית השני היו מספר פתחים לכל תא, אשר הובילו לתאים הסמוכים, ליציע, למסיבה ולהיכל [רד"ק].
בסיום הפסוק מתוארות המידות: וְרֹחַב מְקוֹם הַמֻּנָּח חָמֵשׁ אַמּוֹת סָבִיב סָבִיב. רוחבו של אותו חלל פנוי או תא חיצוני עמד על חמש אמות [רד"ק, מלבי"ם], והמדידה נעשתה ממערב למזרח [מצודת דוד]. מידה זו משלימה את תבנית המבנה, שבו חלל התא הפנימי היה ארבע אמות, עובי הקיר חמש אמות, וחלל המונח החיצוני חמש אמות נוספות [מלבי"ם].