מראה פנים המקדש חושף את שלבי הבנייה והעיצוב הפנימי, תוך התמקדות בחיפוי קירות האבן כהכנה לציפויים בזהב. מאחר שלא ניתן לצפות אבנים בזהב באופן ישיר, המבנה חופה תחילה בעץ. הכתוב מציג את שלב הביניים הזה, שבו המקדש בנוי מאבן ומצופה בעץ בטרם יונח עליו הזהב.
הכתוב מונה מספר יסודות אדריכליים במבנה: הַסִּפִּים, שהם מזוזות הפתחים והמפתנים; וְהַחַלּוֹנִים הָאֲטֻמוֹת, שהיו גומחות בקיר או חלונות הסתומים במחיצה זכה ובהירה; וְהָאַתִּיקִים, שהם עמודים תומכים מרובעים הבולטים מן הכותל, אשר היו רחבים בתחתיתם והלכו והצרו כלפי מעלה לשם חיזוק המבנה. המילה לִשְׁלָשְׁתָּם מוסברת בשתי דרכים עיקריות: יש המפרשים כי היא מתייחסת לכך ששלושת האלמנטים הללו, הסיפים, החלונות והאתיקים, היו בעלי צורה ודמות אחידה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], בעוד אחרים מסבירים שהכוונה היא לאתיקים שהיו פזורים בשלוש מרוחות הבית, במערב, בצפון ובדרום [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
כדי לאפשר את ציפוי הזהב, הונח נֶגֶד הַסַּף, כלומר על מזוזות הפתח, בתוך חלל עוביין ועל המשקוף, שְׂחִיף עֵץ המקיף אותן סָבִיב סָבִיב. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשמעות הביטוי "שחיף עץ" היא נסרים ולוחות של עץ ארז. עם זאת, גישה ייחודית מציעה כי בעוד שקירות הבית החלקים חופו בלוחות עץ רחבים, הרי שבאזורים המורכבים יותר של הסיפים, החלונות והאתיקים, שבהם הבניין בולט ושקוע בצורות שונות, לא ניתן היה להשתמש בלוחות רחבים. באזורים אלו השתמשו בחתיכות עץ דקות ומפוצלות כעין ענפים, שהותאמו במדויק למבנה האבן [מלבי"ם].
החיפוי לא נעצר בפתחים, אלא נמשך על פני הקירות מן הָאָרֶץ עַד־הַחַלּוֹנוֹת, ומעבר לכך, כך שגם וְהַחַלֹּנוֹת מְכֻסּוֹת. לוחות העץ עלו מקרקעית המבנה ועד לחלונות, ואף כיסו אותם מלמעלה ומבפנים, וזאת כדי להשלים את תשתית העץ שעליה יימתח בסופו של דבר ציפוי הזהב של המקדש.