מבנה המקדש מוקף במערכת מורכבת של תאים וחדרים צדדיים, המתוכננים בחוכמה אדריכלית והנדסית כדי להעניק לבניין יציבות מרבית מבלי לפגוע בקדושתו או בשלמות קירותיו הפנימיים. המבנה ההיקפי הזה עוטף את ההיכל ואת קודש הקודשים מכל עבר, ויוצר מעטפת הגנה וחללי שימוש.
המילה צֵלָע מתארת תא או חדר צדדי. תאים אלו נבנו צֵלָע אֶל צֵלָע, כלומר הם היו מסודרים זה לצד זה וכן מוערמים זה על גבי זה כקומות [רש"י, מצודת דוד]. יש המפרשים את המילה "אל" בפסוק במשמעות של "על", המדגישה את הבנייה לגובה של קומות התאים [רד"ק]. לגבי הכמות שָׁלוֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים פְּעָמִים, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בסך הכל בשלושים ושלושה תאים, אשר היו מסודרים באחת עשרה מערכות על פני שלוש מרוחות הבניין [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, קיימות גישות נוספות; יש מי שמפרש שהמספר מתייחס לגובה המבנה ברגליים [רד"ק], ויש מי שמציין שבפועל, בבית שני, המבנה כלל שלושים ושמונה תאים שחולקו במבנה מעט שונה [רש"י].
קורות התקרה של תאים אלו היו וּבָאוֹת בַּקִּיר אֲשֶׁר לַבַּיִת לַצְּלָעוֹת, כלומר הן נמשכו פנימה ונשענו על קיר ייעודי שחצץ בין הבית לתאים [מלבי"ם]. מטרת המבנה הייתה לִהְיוֹת אֲחוּזִים, כך שהתאים יהיו מחוברים היטב זה לזה כמקשה אחת יציבה [ביאור שטיינזלץ].
כאן מתגלה הייחוד ההנדסי של המבנה, שכן התאים וְלֹא יִהְיוּ אֲחוּזִים בְּקִיר הַבָּיִת. הפרשנים מסכימים כי הבונים נמנעו מיצירת חורים ונקבים בתוך קיר ההיכל עצמו כדי לתקוע בהם את קורות התאים, שכן שיטה זו מחלישה את הקיר ועלולה לגרום להתמוטטותו [מצודת דוד]. במקום זאת, קיר ההיכל נבנה בצורה מדורגת; הוא היה רחב בתחתיתו, וככל שעלה לגובה, עוביו הצטמצם. צמצום זה יצר מעין מדרגות או בליטות חיצוניות. קורות התאים פשוט הונחו ונשענו על גבי אותן מדרגות אבן טבעיות שנוצרו בקיר, בדומה לשיטת הבנייה שהייתה במקדש שלמה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. באופן זה, מערכת התאים העניקה חיזוק רב למבנה, אך נותרה עצמאית ולא פגעה בשלמותם של קירות הבית עצמו [ביאור שטיינזלץ].