יצא לכם פעם לבנות מגדל גבוה מקוביות ולחשוב איך אפשר לחזק אותו כדי שלא ייפול? בוני המקדש השתמשו בחוכמה הנדסית מיוחדת כדי להפוך את הבניין ליציב וחזק. הם הקיפו את קירות המקדש במערכת של חדרים צדדיים ששמרו עליו. המילה צֵלָע מתארת תא או חדר קטן. החדרים האלה נבנו צֵלָע אֶל צֵלָע, כלומר הם סודרו ממש זה לצד זה, וגם נבנו אחד מעל השני כמו קומות. בסך הכל היו שם שָׁלוֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים פְּעָמִים, שזה אומר שלושים ושלושה חדרים שעטפו את הבניין.
כדי לקרות את החדרים האלה, קורות התקרה היו וּבָאוֹת בַּקִּיר אֲשֶׁר לַבַּיִת לַצְּלָעוֹת, כלומר הן נמשכו פנימה ונשענו על קיר מיוחד שהפריד בין המקדש לחדרים. המטרה הייתה לִהְיוֹת אֲחוּזִים, כדי שהחדרים יהיו מחוברים היטב זה לזה כמו חתיכה אחת חזקה. אבל כאן מתגלה הסוד הגדול: החדרים וְלֹא יִהְיוּ אֲחוּזִים בְּקִיר הַבָּיִת. הבונים נזהרו מאוד לא לעשות חורים בתוך הקיר הראשי של המקדש כדי לתקוע בהם את הקורות, כי חורים כאלה היו מחלישים את הקיר. במקום זה, הם בנו את הקיר הראשי כך שיהיה עבה למטה, וככל שעולים למעלה הוא נהיה צר יותר. כך נוצרו מעין מדרגות אבן, והקורות פשוט הונחו עליהן. בדרך החכמה הזו, החדרים חיזקו מאוד את המבנה, אבל קירות המקדש נשארו שלמים וחזקים לגמרי.