מבנה התאים המקיפים את בניין המקדש דרש תכנון אדריכלי מדויק, והכתוב מפרט את מידות הקירות והחללים שסביבם. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שחלקו הראשון של הכתוב, רֹחַב הַקִּיר אֲשֶׁר לַצֵּלָע אֶל הַחוּץ חָמֵשׁ אַמּוֹת, מתאר את עוביו של הכותל החיצוני של התאים, הפונה אל החצר, שעמד על חמש אמות.
עיקר הדיון הפרשני מתמקד בחלקו השני של הכתוב: וַאֲשֶׁר מֻנָּח בֵּית צְלָעוֹת אֲשֶׁר לַבָּיִת. המילה מֻנָּח מתפרשת לרוב מלשון עזיבה והנחה, כלומר שטח פנוי וריק, ואילו הצירוף בֵּית צְלָעוֹת מתפרש כבניין הצלעות (מצודת ציון). מתוך הבנה זו, עולות מספר גישות לגבי מהותו של אותו חלל פנוי:
גישה אחת מסבירה כי מדובר בשטח ריק שנותר בקרנות המזרחיות של הבניין (הצפונית-מזרחית והדרומית-מזרחית), מקומות שבהם התאים לא הקיפו את המבנה, ושם נקבעו הפתחים שדרכם נכנסו אל מערכת התאים כולה (רש"י, מצודת דוד).
גישה שנייה גורסת כי המקום המֻנָּח היה מעין מסדרון או חלל אוויר ברוחב חמש אמות, שהפריד בין התאים לבין היכל המקדש עצמו, כך שהתאים כלל לא נסמכו אל קיר הבית (רש"י, שטיינזלץ).
לעומת פרשנויות אלו הרואות במילה "מונח" שטח ריק, יש המפרשים אותה כמתארת מבנה פיזי. דעה אחת מסבירה כי המילה מֻנָּח מתייחסת לקיר הפנימי של התאים הפונה אל ההיכל. בניגוד לקיר החיצוני שהיה בעל מידה קבועה, הקיר הפנימי הלך והצר כלפי מעלה כדי ליצור מדרגה שעליה מונחות קורות התקרה של התאים, ולכן לא נכתבה בו מידה מוגדרת אלא רק תואר ייעודו (רד"ק).
גישה אחרת מפרשת את המילה בֵּית במשמעות של "אמצע". לפי תפיסה זו, התאים היו מחולקים לשתי שורות, פנימית וחיצונית, והכתוב מתאר קיר אמצעי שהיה מֻנָּח ומפריד בין שורות התאים. גם עוביו של קיר זה, כמו שאר המחיצות המפרידות בין התאים, היה חמש אמות (מלבי"ם).