תארו לעצמכם שאתם בונים ארמון מפואר מקוביות עץ. אתם מתכננים בקפידה היכן יעמוד כל קיר ואיפה תשאירו מקום פנוי כדי שיהיה אפשר לעבור. כשבנו את בית המקדש, התכנון האדריכלי היה מדויק אפילו יותר. מסביב למבנה המקדש היו חדרים מיוחדים שנקראו צלעות. הכתוב מספר לנו שרֹחַב הַקִּיר אֲשֶׁר לַצֵּלָע אֶל הַחוּץ, כלומר העובי של הקיר החיצוני של החדרים האלה שפנה החוצה אל החצר, היה במידה של חָמֵשׁ אַמּוֹת. זהו קיר עבה וחזק מאוד.
אבל לא הכל היה רצוף באבנים. הכתוב ממשיך ומתאר וַאֲשֶׁר מֻנָּח בֵּית צְלָעוֹת אֲשֶׁר לַבָּיִת. המילה מֻנָּח מתארת שטח ריק ופנוי, מקום שהניחו ועזבו אותו בלי לבנות עליו קירות. השטח הפנוי הזה היה חלק מאותו מבנה של חדרים, שנקרא בֵּית צְלָעוֹת. למה בעצם השאירו שם שטח ריק? כדי שיהיה מקום פתוח שדרכו יוכלו להיכנס פנימה אל כל החדרים הרבים שמקיפים את הבית.