יצא לכם פעם לבנות מגדל גבוה מקוביות ולחשוב איך אפשר גם לקשט אותו וגם לדאוג שהוא לא ייפול? כשבנו את המקדש, חשבו בדיוק על שני הדברים האלה, על היופי ועל היציבות.
כדי להפוך את המקדש למפואר, חקקו על הדלתות שלו צורות מיוחדות של כרובים ושל עצי תמר. כשהפסוק אומר אֲלֵיהֶן אֶל דַּלְתוֹת הַהֵיכָל, הכוונה היא שהקישוטים האלה היו ממש על הדלתות של ההיכל. אולי תשאלו את עצמכם למה כתובה המילה וַעֲשׂוּיָה בלשון נקבה יחיד, הרי היו שם הרבה כרובים ותמרים? התשובה היא שהמילה מתייחסת אל הצורה שלהם. הצורה המיוחדת שגולפה על הדלתות הייתה בדיוק אותה צורה שקישטה את הקירות בתוך המבנה.
אבל יופי זה לא מספיק, צריך גם לשמור על הקירות הגבוהים. לכן הפסוק מזכיר גם וְעָב עֵץ. הפירוש של המילים האלה הוא פשוט עץ עבה או קורה עבה. אלו היו קורות חזקות מאוד מעץ ארז שחיברו בין הקירות כדי לתת להם כוח. הקורות האלו מנעו מהקירות הגבוהים לנטות הצידה או ליפול, והן בלטו החוצה אל עבר החצר כדי להחזיק את כל הבניין הגדול הזה יציב וחזק.