מכתב השטנה הנשלח אל מלך פרס מציג אזהרה כלכלית ופוליטית חריפה מפני בנייתה מחדש של ירושלים. כותבי המכתב טוענים כי התבססות העיר וחיזוקה יובילו בהכרח לפגיעה ישירה בהכנסות האימפריה.
הם פותחים בהצהרה כְּעַן יְדִיעַ לֶהֱוֵא לְמַלְכָּא, כלומר עתה יהיה הדבר ידוע למלך, דִּי הֵן קִרְיְתָא דָךְ תִּתְבְּנֵא וְשׁוּרַיָּא יִשְׁתַּכְלְלוּן – שאם העיר דָךְ (הזאת) תיבנה, וחומותיה ייווסדו ויושלמו [רש"י, רס"ג]. החשש המרכזי המובע כאן הוא שברגע שהיהודים יסיימו לבצר את העיר הם יצברו כוח, יפרקו מעליהם את עול השעבוד וימרדו במלך [מצודת דוד, רלב"ג, מלבי"ם], או לכל הפחות ינצלו את מעמדם החדש כדי להתחמק מתשלום מסים גם ללא מלחמה גלויה [שטיינזלץ].
הפסוק מפרט שלושה סוגים של מסים שיימנעו מקופת הממלכה, המנוסחים במילים מִנְדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ. הפרשנים השונים מנתחים את ההבדלים בין סוגי המסים הללו:
מִנְדָּה מפורשת כמס כללי המוטל על כל בני המדינה או כמנת המלך [מצודת ציון, רס"ג]. יש הממקדים זאת כמס הנגבה מתוך הרכוש [אבן עזרא], מס חקלאי הנקבע לפי מידת השדה [שטיינזלץ], או כמכס המוטל על סחורות [רס"ג].
בְלוֹ מזוהה על ידי רוב הפרשנים כמס גולגולת אישי המוטל על כל אדם [רש"י, מצודת ציון, רס"ג, שטיינזלץ], בעוד שיש מי שרואה בו מס כללי המוטל על המדינות [אבן עזרא].
וַהֲלָךְ קשור לתנועה בדרכים. הוא מוסבר כמכס הנגבה מהולכי דרכים במסלולי המלך ואגרות על מעבר בגשרים [אבן עזרא, רס"ג], או כמס שנועד לממן חיילים עוברים, תשלומי מעבר ושירותי דואר [שטיינזלץ]. גישה נוספת מפרשת זאת כתשורה מיוחדת שמגישים למלך כאשר הוא עובר בסיוריו באזור [מצודת ציון].
האזהרה מסתכמת במילים וְאַפְּתֹם מַלְכִים תְּהַנְזִק (בחלק מהגרסאות נכתב המונח הארמי "מלכין" [מנחת שי]). המילה אַפְּתֹם היא מילה ייחודית שמשמעותה הכנסה, אוצר המלך או הוצאותיו [מצודת ציון, אבן עזרא, מלבי"ם]. המסר המאיים למלך הוא ברור: אם הבנייה תימשך, אוצר המלכות יספוג נזק והפסד כבד מאחר שהכנסות המסים ייפסקו לחלוטין [רס"ג, מצודת דוד].