צרי יהודה רוקמים עלילה פוליטית במטרה לעצור את בניית בית המקדש, ומשתמשים במערכת הפקידות של האימפריה הפרסית כדי להעביר מכתב הלשנה לשלטון המרכזי.
הפנייה נעשית וּבִימֵי אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שאין מדובר בשמו הפרטי של המלך, אלא בתואר מלכותי כללי המשותף לכל מלכי פרס, בדומה לתואר "פרעה" במצרים או "אבימלך" בפלשתים [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ]. עם זאת, קיימת מחלוקת לגבי זהותו הספציפית של המלך בעת שליחת המכתב: יש הסבורים כי מדובר בכורש עצמו [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם], בעוד אחרים מזהים אותו כאחשוורוש בתחילת מלכותו, או כמלך פרסי מאוחר יותר שעלה לשלטון לאחר דריוש [רלב"ג, שטיינזלץ]. אפשרות נוספת היא שבדיוק באותה עת התחלפו המלכים, והמכתב נשלח לאחד והגיע למשנהו [שטיינזלץ].
תחילת הפסוק מתארת כיצד כָּתַב בִּשְׁלָם מִתְרְדָת טָבְאֵל. קיימות שתי גישות מרכזיות להבנת מילים אלו. הגישה הראשונה מפרשת את המילה בִּשְׁלָם כ"בשלום", כלומר, מכתב ההלשנה נוסח בעורמה ובדברי שלום ודיפלומטיה [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא], כאשר מתרדת טבאל הוא שמו של מנהיג הקבוצה [רש"י, מצודת דוד]. הגישה השנייה גורסת כי בִּשְׁלָם הוא שמו של אדם (המוזכר בספר דברי הימים בשם "שלום"), כך שמדובר בשלושה אנשים שונים שחברו יחד למזימה: בשלם, מתרדת, וטבאל [רלב"ג, שטיינזלץ, מלבי"ם]. אליהם הצטרפו וּשְׁאָר כְּנָוֹתָו, כלומר שאר חבריהם, סיעתם ושותפיהם להתארגנות [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא, רלב"ג, רס"ג, מצודת ציון]. המכתב נשלח עַל־אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא, כאשר משמעות המילה עַל כאן היא "אל" [רש"י, אבן עזרא].
הפסוק מפרט על אודות המסמך עצמו: וּכְתָב הַנִּשְׁתְּוָן כָּתוּב אֲרָמִית וּמְתֻרְגָּם אֲרָמִית. המילה הַנִּשְׁתְּוָן היא מילה יחידאית במקרא שמשמעותה איגרת, מכתב מפורש או מסמך רשמי [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, רלב"ג, שטיינזלץ], ויש המפרשים שהכוונה לצורת האותיות או לחותם המלך [אבן עזרא]. הפרשנים מסבירים את הכפילות בתיאור השפה בכך שהאיגרת הייתה כתובה באותיות של הכתב הארמי, וגם מנוסחת ומפורשת בשפה הארמית [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג, אבן עזרא, שטיינזלץ].
מאחורי בחירת השפה והכתב מסתתרת מזימה מורכבת [מלבי"ם]. על פי חוקי פרס, המלך לא יכול היה לבטל פקודה שהוא עצמו אישר, ולכן לא ניתן היה להתלונן על בניית המקדש שכורש כבר התיר. כדי לעקוף זאת, האויבים שיחדו יועצים וניצלו את נוהלי התקשורת של האימפריה. הנוהל דרש שכל מכתב ייכתב בשפת המדינה המקומית (במקרה זה, ארמית), ויימסר לפקידים מיוחדים שתפקידם היה לתרגם ולהעתיק את הדברים לשפה ולכתב הפרסי עבור המלך. האויבים הגישו את המסמך המדויק בארמית לפקידים אלו, כדי שיעבירו למלך דיווח שקרי שלפיו היהודים אינם בונים את המקדש, אלא מבצרים את חומות העיר במטרה למרוד. מכיוון שהפסוק מציין שהאיגרות המקוריות שצוטטו נכתבו בארמית, מכאן ואילך גם סיפור המעשה עצמו בספר עובר להיות מסופר בשפה הארמית [שטיינזלץ].