כותבי המכתב מציגים את עצמם בפני מלך פרס כנתינים נאמנים, שפנייתם נובעת מדאגה כנה לכבודו ולמעמדו ולא מתוך אינטרסים אישיים.
תחילה הם מנמקים את פנייתם במילים כׇּל־קֳבֵל דִּי־מְלַח הֵיכְלָא מְלַחְנָא (המילה כׇּל־קֳבֵל קרויה בחטף קמץ וללא האות יו"ד [מנחת שי]). לביטוי זה קיימות שלוש גישות מרכזיות בפרשנות:
הגישה הראשונה מפרשת את המילה מְלַח מלשון חורבן, ביטול ושממה, בדומה לביטוי "ארץ מלחה". לפי פירוש זה, הכותבים מצהירים כי הם מעוניינים להחריב את היכל המקדש בירושלים, לעצור את בנייתו ולהשאירו בחורבנו [רש"י, מצודות, אבן עזרא, רס"ג].
הגישה השנייה מבינה את הביטוי כפשוטו, אכילת מלח. הכותבים מציינים שהם נהנים משולחן המלך ומקבלים ממנו את צורכיהם, ולכן הם מחויבים לו כעבדים נאמנים האוכלים מלח מהיכלו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
גישה שלישית רואה במלח סמל לשימור. כשם שהמלח מונע מבשר להירקב, כך הכותבים מתעסקים בענייני המלך כדי לשמור עליהם מפני הפסד ונזק [רלב"ג].
בהמשך הם מצהירים: וְעַרְוַת מַלְכָּא לָא אֲרִיךְ לַנָא לְמֶחֱזֵא. רוב הפרשנים מסכימים כי וְעַרְוַת משמעותה ביזיון, קלון וגנות המלך. עם זאת, יש המפרשים מילה זו מלשון חורבן או דלות, כלומר אזהרה שאם ירושלים תיבנה, היהודים ימרדו ומלכותו של המלך תיחרב ותיחלש [רס"ג].
המילה אֲרִיךְ מתפרשת לרוב במשמעות של ראוי, יפה והגון. כלומר, אין זה ראוי וכשר עבורנו לעמוד מנגד, לשתוק ולראות בביזיונו של המלך [רש"י, מצודות, רס"ג, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים מילה זו מלשון המתנה ותוחלת, והמשמעות היא שאין בכוונתם להמתין בחיבוק ידיים לנוכח הפגיעה במלך [אבן עזרא, רס"ג].
הפסוק נחתם במילים עַל דְּנָה שְׁלַחְנָא וְהוֹדַעְנָא לְמַלְכָּא. על כן, מתוך אותה מסירות ואחריות, שלחנו את האיגרת הזו כדי להזהיר את המלך. בכך הם מדגישים שוב כי המניע להודעתם אינו יראת נזק עצמי, אלא נאמנותם למלכות ורצונם למנוע את רעת המלך [מלבי"ם].