הוראת המלך לעצירת בניין ירושלים מהווה נקודת מפנה דרמטית, המקפיאה את עבודות השיקום של שבי ציון. מאחורי הצו המלכותי עומד רובד רוחני עמוק; הגזירה ניחתה על העם משום שידיהם רפו מקיום המצוות קודם לכן [רס"ג]. מבחינה משפטית ופוליטית, עולה תמיהה כיצד יכול היה המלך לעצור את הבנייה, הרי בדת פרס צו שנכתב בשם המלך אינו ניתן לביטול. התשובה טמונה בניסוח המדויק של ההוראה החדשה, שאינה מבטלת לחלוטין את ההיתר הקודם אלא משהה אותו ומזהירה מפני רשלנות שתוביל לנזק למלכות [מלבי"ם].
הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה כְּעַן היא עתה, והביטוי שִׂימוּ טְּעֵם פירושו הוצאת צו, גזירה או הכרזה רשמית בארץ. מטרת הצו היא לְבַטָּלָא גֻּבְרַיָּא, כלומר לעצור את האנשים הללו, בני ישראל, ממלאכת הבניין, כאשר המילה אִלֵּךְ משמעותה "אלה" [אבן עזרא].
החלק השני של הפסוק, וְקִרְיְתָא דָךְ לָא תִתְבְּנֵא עַד־מִנִּי טַעְמָא יִתְּשָׂם, קובע כי העיר לא תיבנה עד שיינתן צו חדש, רשות מפורשת או עצה מאת המלך עצמו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאין מדובר באיסור בנייה מוחלט וסופי, אלא בהוראת שעה. עצירת העבודות תקפה רק עד שיגיעו הוראות חדשות מאת המלך, שיאפשרו את המשך הבנייה על דעתו וברשותו.
מבחינה דקדוקית ומסורת הנוסח, במילה יִתְּשָׂם האות שי"ן מנוקדת בקמץ ולא בצירי, כפי שמופיע בספרים הישנים ובכתבי היד [מנחת שי].