לאחר שנדחתה הצעתם של התושבים המקומיים להשתתף בבניין המקדש, הם החלו במסע של הפרעות והתנכלויות. מאחר שלא יכלו לצאת למלחמה גלויה נגד שבי ציון, שכן האימפריה הפרסית הייתה מאורגנת היטב וזרובבל היה ממונה רשמי מטעם המלך, הם בחרו בדרכי עקיפין של הפחדה והחלשת המורל [רס"ג, ביאור שטיינזלץ].
הפסוק מכנה אותם עַם־הָאָרֶץ, והפרשנים מזהים אותם כצרי יהודה ובנימין [רש"י], או באופן ספציפי יותר ככותים [רלב"ג, מלבי"ם]. פעולתם הראשונה הייתה שהם מְרַפִּים את ידי הבונים. משמעות המילה היא יצירת רפיון [מצודת ציון], הבאת מורך ופחד בלבבות [מצודת דוד], והטלת עצלות בעם כדי שיחדלו ממאמצי הבנייה וממלאכתם [רש"י, מלבי"ם].
בהמשך הפסוק מופיעה המילה ומבלהים, אשר נכתבת כך אך נקראת במסורת הקרי כ-וּמְבַהֲלִים [מנחת שי]. שני השורשים הללו משמעותם אחת – יצירת פחד, אימה ובהלה – אך הקרי נוטה אחר השורש הנפוץ והמוכר יותר בשפה [אבן עזרא].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה לִבְנוֹת משמעותה "מִלִּבְנוֹת". כלומר, לאחר שהאויבים ניסו לעורר בעם עצלות, הם החריפו את צעדיהם והחלו להטיל עליהם אימה כדי למנוע מהם פיזית להמשיך בבנייה [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג, מלבי"ם]. לעומת זאת, גישה ייחודית מציגה חלוקה בין הדמויות הפועלות בפסוק: בעוד שהאויבים הם אלו שהיו מחלישים ומרפים את ידי העם, פעולת ההבהלה מיוחסת דווקא להנהגה היהודית. לפי פירוש זה, ראשי האבות של העם הם אלו שהיו ממהרים ודוחקים ביהודים להמשיך לִבְנוֹת בעל כורחם, כתגובת נגד להפרעות האויב [רס"ג].