האיגרת הנשלחת אל מלך פרס פותחת בהצהרה רשמית המזהירה מפני שובם של היהודים, אשר עלו ברשות המלך, אל ירושלים. כותבי האיגרת מתארים את ירושלים כקִרְיְתָא מָרָדְתָּא וּבִאישְׁתָּא – עיר מורדת, חוטאת ומרעה, ומתריעים כי היהודים שבים לבנות אותה [רש"י, רס"ג].
על תיאור זה מתעוררת שאלה מהותית: כיצד העזו כותבי האיגרת לשקר למלך במצח נחושה ולטעון שהיהודים בונים את העיר, בשעה שהם עסקו אך ורק בבניית בית המקדש כפי שהותר להם? מוסבר כי כותבי האיגרת ניסחו את דבריהם בעורמה ובכפילות משמעות מכוונת, כדי לחמוק מעונש על שקר. את המילים קִרְיְתָא מָרָדְתָּא וּבִאישְׁתָּא בָּנַיִן ניתן לקרוא בשתי דרכים: הדרך האחת, שהוצגה למלך, היא שהיהודים בונים את העיר המורדת. הדרך השנייה, שנועדה לשמש כתירוץ עבור הכותבים במקרה שייתפסו, מפרידה את המילה בָּנַיִן (בונים בניין) משאר המשפט. לפי קריאה זו, המשמעות היא שהיהודים באו לירושלים, שהיא עיר מורדת, והם בונים בה "בניין" – כלומר, את בית המקדש בלבד [מלבי"ם].
המשך הפסוק מפרט את שלבי הבנייה המיוחסים ליהודים, והפרשנים עומדים על משמעותם של המונחים הארמיים:
המילה וְשׁוּרַיָּא מתורגמת על ידי הפרשנים כחומות העיר. לגבי הפועל שַׁכְלִילוּ, הגישה המרכזית היא שמדובר בלשון גמר והשלמה, כלומר היהודים הולכים ומשלימים את בניין החומות [מצודת ציון, רס"ג], בעוד שיש מי שמפרש זאת כייסוד החומות מחדש [רש"י]. מסורת הקריאה של מילים אלו מורכבת, שכן בכתיב המקורי הן מופיעות כמילה אחת ונספחות זו לזו ("ושורי אשכלילו"), אך על פי הקרי יש להפרידן ולקרוא וְשׁוּרַיָּא שַׁכְלִילוּ [מנחת שי].
המילה וְאֻשַּׁיָּא מכוונת ליסודות המבנה ולחוזקו, או לכתלים עצמם [אבן עזרא, רס"ג, רש"י]. הפעולה הנעשית ביסודות אלו מתוארת במילה יַחִיטוּ, שזכתה לשלושה כיווני פירוש מרכזיים:
הגישה הנפוצה ביותר קושרת את המילה לשורש ח.ו.ט, במשמעות של חיבור וקשירה. לפי פירוש זה, הבונים מחברים וקושרים את היסודות או הכתלים זה לזה, כאילו הם תופרים אותם בחוט, כדי לתקן את ההריסות ליחידה אחת חזקה [מצודת דוד, מצודת ציון, רלב"ג, אבן עזרא].
גישה שנייה מפרשת את המילה מלשון מתיחת חוט הבנאים (קו המידה) על היסודות כדי לכוון את הבנייה [אבן עזרא].
גישה שלישית מסבירה את המילה מלשון חפירה וחיטוט, כלומר שהבונים חופרים בקרקע הקשה כדי להניח ולחבר את היסודות כראוי [רס"ג, ביאור שטיינזלץ, רש"י].