אויבי יהודה מעלים הילוך ומציגים בפני מלך פרס את האיום החמור ביותר: אובדן שליטה גיאו-פוליטי על חבל ארץ שלם. המכתב נועד להתריע מפני הסכנה שבהתעצמות ירושלים, תוך התמקדות בהיבט המדיני והצבאי בלבד ומחיקת כל אזכור לבניית בית המקדש, שכן מקדש כשלעצמו אינו מהווה מטרד מדיני.
הכותבים פותחים בהצהרה: מְהוֹדְעִין אֲנַחְנָה לְמַלְכָּא, כלומר מודיעים אנחנו למלך. [מלבי"ם] מבחין בשינוי לשון משמעותי: מוקדם יותר במכתב נאמר "ייוודע למלך", בהתייחס לאובדן המסים, שכן זהו דבר שהמלך יכול היה להסיק בעצמו. אולם כעת, הם מצהירים "אנחנו מודיעים", מכיוון שהם חושפים בפניו סכנה נסתרת ורחבה יותר שהוא אינו מודע לה.
האזהרה ממשיכה: דִּי הֵן קִרְיְתָא דָךְ תִּתְבְּנֵא וְשׁוּרַיָּה יִשְׁתַּכְלְלוּן, שאם העיר הזאת תיבנה וחומותיה יוגמרו ויושלמו. הדגש כאן הוא על בניית החומות, שכן הן אלו שמעניקות לעיר הגנה, עצמאות וחוסן, ועלולות להפוך אותה למוקד של מרידות כפי שהייתה בעברה [ביאור שטיינזלץ].
התוצאה של בניית החומות תהיה הרסנית לאימפריה הפרסית: לָקֳבֵל דְּנָה (כנגד זה, או בשביל כך, כאשר האות קו"ף במילה זו מנוקדת בחטף קמץ [מנחת שי]), חֲלָק בַּעֲבַר נַהֲרָא לָא אִיתַי לָךְ. משמעות הדבר היא שלא יהיה או לא יימצא לך חבל ארץ, נחלה ושלטון מעבר לנהר. המונח בַּעֲבַר נַהֲרָא מתייחס לארץ ישראל ולכל המרחב שממערב לנהר פרת, הנמצא "מעבר לנהר" מנקודת המבט של היושבים בבבל [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
כיצד בדיוק יאבד המלך את שליטתו באזור? הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות להשתלשלות העניינים:
הגישה הראשונה גורסת כי היהודים עצמם יתעצמו. ברגע שירושלים תבוצר, היהודים ימרדו במלך, יתגברו מבחינה צבאית, ידחקו את רגלי האימפריה וישתלטו בכוח על כל העמים באזור עבר הנהר [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, הגישה השנייה מצביעה על סכנה של אפקט דומינו. מרידתה של ירושלים המבוצרת תצית אש בכל המרחב, וכשם שהיהודים יפרקו את עול המלכות, כך יעשו שאר יושבי עבר הנהר שילמדו ממעשיהם, ינתקו את מוסרות השלטון וימרדו גם הם במלך הפרסי [רב סעדיה גאון, מלבי"ם, אבן עזרא, מצודת דוד].