החלטתו הנחרצת של מלך פרס לעצור את בניית ירושלים מגיעה כאן לשיאה, עם אזהרה חמורה המופנית לפקידיו. המלך דורש ציות מוחלט להוראותיו, ומדגיש בפני שריו את הסכנות הפוליטיות והביטחוניות שייווצרו אם יתרשלו בתפקידם ולא יעצרו את הבנייה בעיר. פסוק זה חותם למעשה את איגרת התשובה הרשמית ששלח המלך [רש"י].
הפרשנים מתמקדים בביאור צמד המילים וזהירין ושָׁלוּ, המרכיבות את ציווי המלך. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה וזהירין מבטאת אזהרה חמורה ודרישה לזהירות, כאשר הכוונה היא שעליהם להישמר ולהקפיד על ביצוע הפקודה במלואה ללא פשרות [אבן עזרא, מצודת ציון]. באשר למילה שָׁלוּ, קיימים שני כיווני פירוש עיקריים המאירים את כוונת המלך מזוויות שונות: הגישה המרכזית מפרשת מילה זו מלשון שגגה וטעות. לפי קו מחשבה זה, המלך מזהיר את פקידיו לבל ישגו ויעברו על פקודתו בטעות, ועליהם להקפיד שלא תצא מתחת ידם שום תקלה שתאפשר את המשך הבנייה [רש"י, אבן עזרא, רלב"ג, מצודת דוד, מצודת ציון]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת את המילה מלשון עיכוב ובטלה. לפי פירוש זה, האזהרה היא מפני התרשלות; המלך דורש מפקידיו לא להתעכב ולא ללכת שולל, אלא לפעול מיד לביטול המלאכה ולעצירת הבנייה ללא כל דחיות [רב סעדיה גאון, ביאור שטיינזלץ].
בחלקה השני של פקודתו, לְמָה יִשְׂגֵּא חֲבָלָא לְהַנְזָקַת מַלְכִין, המלך מנמק את דחיפות הצו. הוא מתריע כי כל שגגה או התרשלות מצד הפקידים עלולה להוביל לכך שמעשי ההשחתה והמרד של תושבי ירושלים יתעצמו. החשש המרכזי של המלך הוא שאם היהודים יתגברו וישלימו את בניית העיר, הם יסבו נזק כבד למלכי מדי ופרס, ואף עלולים להשחית ולסכן את כלל מלכויות הארץ [רש"י, רלב"ג, מצודת דוד, רב סעדיה גאון].