קרה לכם פעם שהרגשתם שאתם חייבים להזהיר חבר טוב מפני משהו, רק בגלל שאתם כל כך דואגים לו? האנשים שכותבים את המכתב למלך פרס רוצים להראות לו שהם נאמנים לו ודואגים לכבוד שלו, ולא סתם מחפשים להרוויח משהו לעצמם.
הם מסבירים את הפנייה שלהם במילים כׇּל־קֳבֵל דִּי־מְלַח הֵיכְלָא מְלַחְנָא. הכוונה היא שהם נהנים מהאוכל שיש על שולחן המלך ומקבלים ממנו את כל מה שהם צריכים. בגלל שהם מקבלים את צורכיהם בארמון שלו, הם מרגישים כמו משרתים נאמנים שחייבים לו תודה.
לכן, הם מוסיפים ואומרים וְעַרְוַת מַלְכָּא לָא אֲרִיךְ לַנָא לְמֶחֱזֵא. המילה וְעַרְוַת מתארת בושה או ביזיון, והמילה אֲרִיךְ פירושה ראוי והגון. הם בעצם אומרים: זה בכלל לא ראוי ולא מתאים שנעמוד בשקט בצד ונראה איך פוגעים בכבודו של המלך.
בגלל כל האכפתיות הזאת, הם מסכמים במילים עַל דְּנָה שְׁלַחְנָא וְהוֹדַעְנָא לְמַלְכָּא. כלומר, מתוך נאמנות אמיתית שלחנו את המכתב הזה כדי להזהיר אותך. חשוב להם שהמלך יבין שהם לא דואגים לעצמם, אלא רק רוצים לשמור עליו ולהגן על המלכות שלו.