בעיצומה של המלחמה, שרי הרכב הארמים מזהים את יהושפט ומכתרים אותו. הטעות בזיהוי נבעה מכך שיהושפט היה היחיד בשדה הקרב שלבש בגדי מלכות, ולכן סברו המפקדים כי זהו מלך ישראל שאותו חיפשו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. משהבין יהושפט שהוא מוקף, הכתוב מתאר כי וַיִּזְעַק יְהוֹשָׁפָט.
נחלקו הפרשנים לגבי מהותה של זעקה זו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיהושפט לא זעק לה', אלא קרא לאנשי צבאו שיבואו לעזרתו. על פי גישה זו, היה נהוג שלכל גדוד ישנו שם או סמל מוסכם (כמו "אריה" או "יהודה") שנועד לאסוף את החיילים במקרה של פיזור בקרב, ויהושפט צעק את סיסמת הקרב של מחנהו כדי שיתקבצו סביבו [רש"י, מצודת דוד]. לעומת זאת, יש המפרשים שזעקתו הייתה תפילה אישית לה', המלמדת שגם כאשר חרב מונחת על צווארו של אדם, וגם אם נגזרה עליו רעה בשל התחברותו למלך רשע, אל לו להתייאש מן הרחמים [חומת אנך].
מיד לאחר הזעקה, הכתוב מציין וַיהֹוָה עֲזָרוֹ. אף על פי שיהושפט קרא לחייליו, מי שחילץ אותו בפועל לא היו אנשיו אלא ה' [מצודת דוד]. עצם הצעקה היא שגרמה לארמים להבין את טעותם: הם זיהו את סיסמת הקרב הייחודית של יהודה [רש"י], או שהבחינו בכך שקולו וניבו של יהושפט שונים מאלו של מלך ישראל, שאותו הכירו היטב ממלחמות קודמות. זיהוי זה גרם להם להסס ולהימנע מלפגוע בו [ביאור שטיינזלץ].
הפסוק חותם במילים וַיְסִיתֵם אֱלֹהִים מִמֶּנּוּ. משמעות הפועל היא שה' הסיר אותם מיהושפט ונתן בלבם את המחשבה לסור מעליו [רד"ק, רלב"ג]. שילוב שמות ה' בפסוק – תחילה "ה'" ולאחר מכן "אֱלֹהִים" – מצביע על כך שבזכות זעקתו של יהושפט, התהפכה מידת הדין (המיוצגת בשם אלהים) למידת הרחמים, וכך הוא ניצל ממוות בטוח [חומת אנך].