דברי הימים ב, פרק י״ח, פסוק ל״ד

רגעי השיא של הקרב חושפים את גבורתו הטרגית של מלך ישראל, אשר נאבק להסתיר את פציעתו האנושה במשך שעות ארוכות כדי למנוע את קריסת צבאו.

קיימת מחלוקת בין הפרשנים באשר למשמעות המילים וַתַּעַל הַמִּלְחָמָה. הגישה המרכזית [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ] מסבירה כי הקרב התגבר, התחזק והתעצם, כאשר מערכות הצבאות ניצבו זו מול זו. לעומת זאת, גישה שונה [רש"י] מפרשת את המילה במובן של סילוק – המלחמה הסתיימה ונסתלקה. לפי פירוש זה, התרחש פלא ואיש מחיילי ישראל לא נפגע בקרב מלבד המלך אחאב עצמו. בכך התקיימה נבואת מיכיהו לפיה העם יישאר ללא אדונים וישוב לביתו בשלום, בעוד המלך עצמו ייהרג.

למרות פציעתו, המלך הָיָה מַעֲמִיד את עצמו, כלומר התאמץ, החזיק את עצמו בכוח ונשאר עומד בתוך המרכבה. הפרשנים מסכימים כי מטרתו הייתה להסתיר את פציעתו, אך הם מצביעים על שני מניעים שונים להסתרה זו המשלימים זה את זה. כלפי פנים, הוא עשה זאת כדי שחיילי ישראל לא יבחינו במכתו, יאבדו את אומץ לבם ויפתחו במנוסה שתוביל לתבוסה מוחלטת, שכן תחילתה של מכה במלחמה היא הבריחה [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המרכבות באותה תקופה היו קטנות והכילו מספר מועט של אנשים בעמידה, כך שהמלך היה גלוי לעין כול, מה שהפך את עמידתו האיתנה לקריטית לשמירה על המורל [ביאור שטיינזלץ]. כלפי חוץ, הוא עמד בזקיפות נֹכַח אֲרָם, מול צבא האויב, כדי שהארמים לא יבינו שהצליחו להכותו [רד"ק, מצודת דוד].

המלך החזיק מעמד בגבורה במרכבתו שעות ארוכות כשהוא שותת דם, עד שמת, ככל הנראה מאיבוד דם, עם שקיעת החמה – לְעֵת בּוֹא הַשָּׁמֶשׁ [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].