מפגש בין שני מלכים חושף פער עמוק בתפיסת מהות הנבואה והיחס לאמת האלוהית. כאשר מלך ישראל מודה שיש עוֹד אִישׁ אֶחָד לִדְרוֹשׁ אֶת ה' מֵאֹתוֹ, הוא מתכוון לאדם שדרכו ניתן לבקש ולשמוע את דבר ה' [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], אך מסביר שלא הזמין אותו מלכתחילה בשל שנאה הדדית ביניהם [ביאור שטיינזלץ].
מלך ישראל מנמק את שנאתו באומרו כִּי אֵינֶנּוּ מִתְנַבֵּא עָלַי לְטוֹבָה כִּי כָל יָמָיו לְרָעָה. לטענתו, מכיוון שבעבר הנביא תמיד התנבא עליו רעות, מן הסתם גם הפעם נבואתו תהיה שלילית [מלבי"ם]. הרקע לנבואות הזעם הללו נעוץ בעבר, כאשר מיכיהו הוכיח את אחאב על כך ששחרר לחופשי איש אויב שהיה אמור להיענש ולהישמד [רש"י].
בתגובה לדברים אלו, יהושפט משיב בנימוס ובכבוד: אַל יֹאמַר הַמֶּלֶךְ כֵּן [ביאור שטיינזלץ]. תשובתו נובעת מההבנה שהנביא אינו מדבר מליבו, אלא רק מוסר את מה שה' שם בפיו, ולכן אין להאשים אותו בתוכן הדברים [מצודת דוד].
חילופי דברים אלו משקפים את ההבדל הניכר בין המלכים. אחאב, שהחזיק בסביבתו נביאים מסוגים שונים, התייחס לנביא כאל אדם שניתן להרחיק אם דבריו אינם נושאים חן, ולא הכיר בייחודם של נביאי ה'. לעומתו, יהושפט ירא השמים סבר כי חובה להטות אוזן לנביא אמת, גם כאשר המסר שבפיו קשה ואינו מבשר טובות [ביאור שטיינזלץ].